My baby boy

אתמול בערב אמרתי לעצמי שדי, ואני מוכרח לסיים עם זה כבר. תפסתי את 50 העמודים שנשארו לי ב"כל החיים לפניו", וקראתי אותם בבליעה. התרגשתי מהמילים האחרונות, סגרתי את הספר במבט חושב, והלכתי לישון.
לקראת סוף הספר מומו ממש סועד את רוזה עד רגעה האחרון. מנקה את איברי גופה המרוחים בצרכיה, עוזר לה לעמוד ולנוע בדירה כדי שהשרירים לא יתנוונו, מזמין חבורת אפריקאים מהבלוק ממול שינגנו לה ויגרמו לה לחייך.
בסוף הוא גם לוקח אותה את 6 הקומות שבבניין, עד למרתף. הוא שוכב לידה בחור היהודי, עוצם עיניים, מאפר אותה לפעמים, יוצא, חוזר, מחכה שתמות. לא רוצה שתמות.

קמתי בבוקר, אבא שלי שכוב עקום על הספה בסלון. הוא צרח מכאבים כשניסה להתרומם ולהתיישב. הגב שלו בגד בה, אולי זה הקור, אולי זה המשא שהוא סוחב, אולי זה הגיל, אולי זה אימא. כך או כך, הצרחות היו חזקות והוא לא הצליח לעשות כלום חוץ מלשכב. היה צריך שאכין לו בקבוק מים חמים, שאכסה אותו, שאקרב אליו את השולחן, שאגרוב לו גרביים.

אני יודע שהפער עצום, אבל זה היה קרוב מדי אחד לשני.
זה עשה לי כאב ראש, וגם ממש רע מהמחשבה על העתיד לבוא. ושוב, הלוואי ולא הייתי מתרגש, הלוואי ולא הייתי חושב-

מוכר הבייגלך
בגלל הערך הרגשי שלה צריך לאהוב

אישי מידי

כנראה אני אדם שמונע על ידי רגעים משמעותיים. מכירים את זה? מין שעה קלילה, או ערב מוזר, או סרט שראית והעלה בך זיכרון... רגעים קטנים בחיים, שהופכים להיות משמעותיים וגורמים לך לעצור לחשוב. קורה לי הרבה. בגלל זה בכלל פתחתי במרתון הסטטוסים של "ההנאות הקטנות של החיים".
אני לא יודע מתי אני אפסיק להתרגש מאירועים קטנים, ואתחיל לרגש את עצמי עם מעשים גדולים. להתחיל להניע דברים שעושים לי טוב, ושאני חולם עליהם הרבה זמן. לעשות קעקוע, לטייל יותר, לצלם, ללמוד לכתוב.
השבוע היה לי כסף, אז קניתי את הדיסק של אהוד בנאי שרציתי כבר הרבה זמן. זה למשל, דוגמה לפעם, שרציתי אז עשיתי. הייתי גאה בעצמי על הספונטניות והיכולת פשוט לעשות. אני יודע שזה בסך-הכול קניית דיסק, אבל בכל זאת. היה בזה משהו מרענן וחדשני. הלוואי וגם מעשים גדולים שאני חולם עליהם יהפכו למציאות בלי לפחד.
להפסיק לפחד מהכאב, להפסיק לפחד מהכישלון, להפסיק לפחד לא להיות אהוב.

אני צריך גם להיצמד לאנשים שיוצרים לי רגעים משמעותיים. אלה האנשים שייקחו אותי קדימה, נכון?
שונא לדעת לזהות הזדמנויות, אבל לבחור לפספס אותן.
שונא גם את הפסיכומטרי, ואת הדרך שהכול קרה בשיבוצים, ואת הקב"א שלי, ואת המוזיקה שאני שומע. אני ממחזר.

מוכר הבייגלך
מפתח הלב

שיר-לילה

כוסעמק, איזה אידיוט אני.
בכיתה ח' היה לי פשוט כיף... זו הייתה חברה ראשונה, וגם אהבתי אותה. היא הצחיקה אותי, והייתי מתרגש לקבל ממנו הודעות בקטע פסיכי. וגם היום אנחנו ידידים מאוד קרובים.
הייתה איזו מסיבה, שהייתי קצת שיכור ומי זוכר.
הייתה זו באמצע יא', שריגשה אותי, או ככה לפחות חשבתי. מהר מאוד גיליתי שזה לא הכיוון מבחינתי, שהיא לא מסקרנת אותי כמו שחשבתי וגם שהנטיות הדו-צדדיות שלה מבלבלות לי את הזהות לגמרי.
וזו בסוף יא' הייתה פתאום משהו נורא נורא טהור, פשוט וכיף. מקסים בעונג שלו, וההנאה שהוא הפיק לי. אז... אני אידיוט, כי מבחינתה כל זה לא היה.

זה לא אתה, זה אני.
אני רוצה שזה יישאר כמו פעם.
הכול יהיה בסדר.

מוכר הבייגלך
זה כמו לתת לבן-אדם לטעום משהו, ולקחת לו אותו חזרה

דרושה: שלווה פנימית

לא יכול להתמודד עם הלחץ המסיבי, לא יכול להצליח לרצות את כולם כל הזמן
לא הגיוני שאני אאחר לפגישה עם היועצת על האיחורים שלי
"דרושה שלווה פנימית, אבל איפה אני אמצא אותה? הפסקה רגעית- אני לא רוצה לצאת מהמיטה"

לא הגיוני שאני אלמד את חניכים שלי על התמודדות עם לחצים ומשימות מרובות, ולא אצליח להתמודד עם הדברים האלו מולם. "רואים על הפנים- אני לא בעניינים"

לא הגיוני שהציונים שלי ינועו בין 60 ל-80 כשפעם לא ירדתי מ-95. לא הגיוני, ובעיקר לא אוהב את זה
לא הגיוני להיות כ"כ מחובר למישהו, למרות הידיעה שהוא בכלל לא מקורב אליך כמו שאתה מרגיש
לא הגיוני לרצות כ"כ חזק משהו ולא לקיים אותו, אבל לטעון שבדברים אחרים שאתה אוהב אתה לגמרי משקיע

"איך שהוא שורף, לא נוותר"
הבעיה אצלי זה ההתחברות שלי לאנשים, והרצון לרצות אותם. רצון לרצות את ההורים שלי, את המרכז שלי, את החניכים שלי, את המורה שלי ללשון. אבל אני לא מצליח לישון, ולא מצליח לקום, לא מצליח לכתוב ולא מצליח לקרוא
לא מצליח לעשות את הדברים שאני אוהב לעשות
לא מספיק לעשות את הדברים שאני לא אוהב לעשות (אבל חייב)

ומישהו כנראה חכם ממני אמר פעם שהוא הולך קדימה, לא מתייאש. וגם שאם נלך אז לא נגיע
הוא צדק, אז כנראה שאני לא מצליח להפסיק לצעוד במקום

משהו מכביד עליי, ונמאס לי לדבר במושגים של "משהו" ו"מישהו". נמאס לי להתלונן ולא לבצע, נמאס לי להתלונן על כך שאני רק מתלונן. נמאס לי לא לעבור מחלום לביצוע. נמאס לי לחפש רגעי אושר ולתכנן תכניות חיוביות שייגרמו לי לחייך.
דרושה שלווה פנימית, אבל מה לי ולה

מוכר הבייגלך

מחשבות על מה שנכון ומה שלא#

הלוואי והייתי יודע להחליט בקלות מה נכון לי, מה תואם את הרצונות שלי, ומה לא

הלוואי ובאמת הכול היה יותר פשוט- פחות רחוק, פחות מוזר, פחות לא אני

הייתי רוצה שכל העסק הזה יבוא אליי בגלים הרבה יותר פשוטים ולא במהלומות מרוחקות אבל כואבות, ומוזרות.

לא, בעצם, אין לי בעיה עם העובדה שהכול מוזר, יש לי בעיה עם זה שאני לא יודע להחליט

אין לי את החוש הזה בגוף שמחליט החלטות בקלות ופשוט מבצע. מחליט לפעול, אז פועל. מחליט לדחות, אז דוחה.

תמיד עסוק בהתחבטות בתוך עצמי האם זה נכון או לא ומה יעשה לי ולה טוב ומה לא. עסוק בהתיעצות על זה עם אחרים ולקבל תגובות כאלו ואחרות ולחשוב מהן הן אומרות לגביי

שונא להתחבט

Amie come sit on my wall

מוכר הבייגלך

קטע חדש

קורים לי דברים. מזה תקופה ארוכה שלא היו לי כ"כ הרבה התרחשויות משמעותיות ומסעירות כאלה.

חברים חדשים, רצונות חדשים, חלומות שלא היו לי אף פעם.

ובחודשיים האחרונים נכנס לי איזה ג'וק, שהחליט להתיישב לי חזק בתוך המוח ולא לצאת. פשוט... לא לצאת. מצד אחד זה טוב, כי הג'וק התקוע יגרום לי להיות ממוקד מטרה, להעמיק שאיפות, לא לוותר. לרצות חזק.

מצד שני, אם והיה ולא אצליח במשימה של הג'וק, אתאכזב. ככל שהג'וק תקוע חזק יותר, כך האכזבה חזק יותר. ובלי הרבה התפלספויות: גודל הציפייה האכזבה. אז מה- לא לצפות להרבה? זה יוביל אותי למקום טוב יותר?

אני ממש רוצה להתקבל לדרך לוטן.

יש משהו במדבר שגורם לי להתרגש, שגורם לי להתרכז. אני מדמיין סיטואציות שלי יושב בשקט גמור עם קבוצה של 5-6 אנשים, לא יותר. מול שקיעה. מול זריחה. מול השמש. אני מדמיין אותי מתיישב על קצה של צוק עם איזה נער שהחיים לא הובילו אותו למסלול שהוא רצה שהם יובילו אותו. אני מדמיין אותו נפתח אליי, ומדבר על זה. אני מדמיין את עצמי מחבק אותו ומנסה לעזור לו.

אני מדמיין קצה של הר, חמישה חברים. גזייה. חולצה אמריקאית.

אני מדמיין צחוקים, מדורות, גיטרות. התרגשויות, קשיים, חוויות. אני מדמיין משהו רגוע אבל גם צורם בעוצמה האדירה שלו.

אני מקווה להפוך את הדמיון למציאות, אבל לא יודע איך.

לא יודע מה אני צריך לעשות מבחינה פרקטית כדי לגרום לסיכויים שלי להצליח לגדול.

מה, כושר? להתאמן עוד בהדרכה? לצאת ליותר טיולים? לשנות תפיסות עולם?

רבים אומרים שמתאים לי, שזה תפור עליי. אני לא בטוח, אחרים הספיקו לערער לי את הביטחון לגבי זה, לגבי מידת ההתאמה שלי.

אף פעם לא רציתי משהו כל-כך חזק. לא הדרכת ט', לא זכייה באיזה פרס, לא ציון גבוה, לא להתקבל לשום מקום. אף פעם לא בער בי משהו כל-כך חזק כמו זה, ואני מכיר את זה לעומק רק כמה חודשים. עם מי עוד אני צריך לדבר?

מתי מתמיינים כבר?

מוכר הבייגלך

אתה קולט כמה רחוק אפשר לראות מכאן?

מצב רוח של

מצחיק אותי להיכנס ולקרוא בבלוג המטופש הזה, חודשים אחרי שכתבתי בו בפעם האחרונה.

אני רואה פוסטים של לפני כמה חודשים, תוהה כמה צעיר הייתי כשכתבתי אותם ומבין שברגע זה הייתי כותב אותו דבר.

שום דבר לא משתנה,

הכול חוזר במין מעגל מתמשך כזה... אותם שלבים, אותן סיטואציות, אותם משפטים בדיוק.

אז מה הטעם? לא, באמת. מה הפואנטה? בשביל מה שוב?

צריך למצוא דרך לגוון, איזה משהו מסעיר (אבל באמת!) שיערער פה את היסודות.

משהו בסיס שישתנה ביומיום שלי.

להתחיל ללמוד למבחנים, להפסיק לריב עם ההורים, להגשים חלומות בצופים. רק לעשות משהו, רבאק. משהו לא רגיל.

אולי בגלל זה אני כבר הרבה זמן חושב על התקופה הזו שבין סוף י"ב לתחילת הצבא. אני מקווה שהיא תיקח יותר משלושה חודשים, ואם יש לי חלום אחד עכשיו, יותר גדול מאחרים- זה לעשות את שביל ישראל ברצף בתקופה הזאת.

אני מדבר עם אנשים שונים ומגוונים על לבוא ולעשות איתי את השביל, והם מסכימים ומדברים. לא מבינים שאני רציני. אני באמת שואף לעשות את זה ולהצליח. זה, לדוגמה, יהיה משהו מסעיר ולא-רגיל.

ועד אז?

אצטרך להשתחרר מהרגלים רעים (לא משתנים, לעזאזל).

מוכר הבייגלך

מהאדמה הזאת, הבזלתית.