ראיתי, וראיתי חזיונות.

"ושקט על הים היום,
נמרחתי והרחתי
את החוף.
שמש צימצמה אישון,
נירו אללה נירו כיסאות.
יום שלישי לבשה ורוד.
וחצי טוברוק אם אפשר,
ונשרפה כי נרדמה בחול.
עולם קרוע ומוזר באשליות ואני שר
ואגוזים היא שאלה אם בחינם זה כאן ניתן היום.

לאט היא זחלה לה,
גופה היה רך.
שכבה חשופה שם,
בי בהתה.

בחוף היום ראיתי חלזונות,
הם כאן על הבלקון ועוד
ראיתי גם ראיתי חלזונות-
שטבעו בים היום,
וחצי טוברוק אם אפשר
ונשרפו כי נרדמו בחול.
עולם קרוע ומוזר
באשליות ואני שר,
ואגוזים הם שאלו אם בחינם זה כאן ניתן.
ושלגונים ומטריה
וחזיונות היו בים היום.

מה השתבש שם?
ומה אז קרה?
גשם של מלח, בלי הכרה
קולות ששמעתי,
הפכו לשתיקה.
חלזונות שהצלתי,
אסירי תודה."
(נו, מרסדס כמובן.)

איך העזתי לפקפק?
מה השתבש בי, שלרגע אחד קצר אפילו, עלתה בי במחשבה שניכשל?
מה קרה, שהגעתי למצב בו לא האמנתי בהצלחה שלנו?
בטח שנצליח.
נרים את הספינה, נביא המוני נתניינתים, נכסה את השבט בתחנות קטנות ונמצא מלא ספונסרים. מלא!
איך תסריט שבו כל זה לא יקרה. אני לא מפקפק יותר, השכבה הזו היא בעלת כוח עצום.
אין סיכוי שניכשל.
אני אסיר תודה לשכבה הזו,
שהצילה אותי כ"כ הרבה פעמים. בעיקר מעצמי.

מוכר הבייגלך

אללה קיאזו!

נגמר הכוח, היא לא רוצה לנשום.

היא לא רוצה לנשום, ואנשים כבר מדברים עליה כאילו זה הסוף.
טוב, מה בסך הכול יכול להיות?
היא מקווה מאד, שכל זה ייפסק ובקרוב.
ימים רבים הפכו ללילות."
("נגמר הכוח", מרסדס בנד המהוללים).

ניסתה לשמוח.
עשתה כמעט הכול.
אך בגרון יש חור.
וברחובות עברו מזמן להסתובב עם לבבות מבטון.
ואין מי שיבוא אצלה לישון, עומדת בחלון.
שכל זה ייפסק ובקרוב. ימים רבים הפכו ללילות ולא נראה כאילו יש לזה סוף.

משהו עכור לי באוויר בזמן האחרון. ניסיתי לשמוח, ניסיתי להתעלם, באמת שניסיתי הכול. זה לא הולך והנורא מכול הוא, שלא נראה כאילו יש לזה סוף. לפעמים באמת מתחשק לי... לשים זין.
לשים זין על המורות שלנו, שמלמדות ומלמדות ומלמדות, ושוכחות לעצור ולוודא שאנחנו מבינים.
לשים זין על המחנכת שלי ש... לעזאזל, עבודה מהיום למחר?!
לשים זין על רדיו-בי"ס, שלא משמיע מרסדס ואכפת לו רק מהמוזיקה המזרחית.
לשים זין על ההורים שלי, גם, לפעמים. הדרישות שלכם גדולות עליי, אני מנסה לנשום.
לשים זין על הימים, שיש בהם רק 24 שעות.
לשים זין על המרכז הבוגר שלנו, שהחליט לקטול לנו כמעט מבנה שלם ולהניד עפעף אל מול הקושי שלנו.
לשים זין על השכב"ג, שהגדיר השנה דיסטנס בצורה מעוותת (ומעניין לי את התחת איך היה שלכם!).
לשים זין על חבריי לכיתה, אבל רק לפעמים, שהם שורפים לי את המוח.
לשים זין על מנהלת ביה"ס, שאומרת לנו "תנוחו בשבת" ואפילו לא מודעת כמה למדתי בשבת.
לשים זין על המבחנים ושיעורי הבית. אף פעם, עד היום, לא הגשתי טופס כמעט ריק לגמרי.
שייפסק כבר, שייפסק.

"אושרי, בוא, בוא תגיד לי למה התכוונת מקודם כשאמרת שבא לך לשים זין."
"נו, לשים זין."
"כן, אבל... על מי?"
"לא יודע. אולי על כל מי שלא בשכבת אחווה?"

זה אולי אבסורד, אבל מזל שיש לי את השכבה הזו, אחרת הפוסט הזה היה נגמר למעלה בתחושה מדכאת.
אני לא שם זין על יהודה, שאם זה היה יו"ר אחר, הוא כבר מזמן היה מרים ידיים.
אני לא שם זין על ניקה, שהיא פשוט... ניקה. אם כל העולם היה כמוה, היה פה הרבה יותר טוב.
אני לא שם זין על זוהר, שהולך להיות לנו סי"ס מטורף!
אני לא שם זין על רויטמן, כי היא מלכה ברמה ש... קשה לדמיין.
אני לא שם זין על יהב, שהוא כל-כך אמיץ וגבר-גבר.
אני לא שם זין על דדון, שמצליח להצחיק אותי ולנתק אותי מהמחשבות הרעות כל פעם מחדש.
אני לא שם זין על הילית (ואז מה אם היא לא בשכבת אחווה?) שמדברת אותי למרות שלא ממש מותר לה.
אני לא שם זין על רוית, שהיא כזו מקסימה.
אני לא שם זין על ניצן, שמצליח להיות כל-כך משכנע בתור אילתי חרמן.
אני לא שם זין על ניר, שיש לו גב!
אני לא שם זין על יניב, שיש לו חביטות לא מהגלקסיה הזו, ואל גלקסיה אחרת.
אני לא שם זין על שיר, שלמרות שהיא מש"צית, היא אדם מופלא.
אני לא שם זין על ששון, למרות שהיא הלכה באמצע מהפעולה ואני כועס עליה.
אני לא שם זין על יובל ובן-דוד, ששום SRNB ימנע מהם להביא את כל נתניה לפורימון!
אני לא שם זין על הדס, שהיא בלונדינית כ"כ מוצלחת.
אני לא שם זין על שירז, שאם הייתה הגדרה ל"שפיצית" במילון, היה תמונה שלה מתחתיה.
אני לא שם זין על איתי-ולדה, שהוא פשוט תותח.
ועל כל שכבת אחווה בעצם... אני בחיים לא אשים זין. אני רק אפאר, ואשבח, ואמשיך לאהוב.

"אבל מה, אושרי, לא נמאס לך לפעמים? לא קשה לך להיות עם אותם ילדים כ"כ הרבה זמן?"
"לא, ממש לא. ואני רק צמא לעוד."

מוכר הבייגלך

איזה פוסט גברי!

אין עוד להקה כמונו, אין טעם לנסות ביננו.

"הגרוב שלנו לא נורמלי,
והיא לא מספיקה לי, נורא לי,

איתה תגיעו לכל מקום אפשרי,
כשתפגשי בה ללא ספק תתמכרי...

וכשאנחנו כאן עומדים
מנגנים, נוצצים
הציפורים עפות בין ההרים לסלעים

אין עוד להקה כמונו..."
("המרסדס", מרסדס בנד המהוללים.)

אין, אין עוד שכבה כמונו.
אנחנו באמת משהו מיוחד,
כשתפגשי בה ללא ספק תתמכרי.
שכבת אחווה זו משפחה, ואני מבין זאת מיום ליום... יותר ויותר חזק.

מוכר הבייגלך

להתכונן למבחן במתמטיקה, להתכונן לבוחן באנגלית, לסיים ש.ב במתמטיקה, לעשות ש.ב בטיריגונומטריה, להתחיל לעבוד על הפרזנטציה באנגלית, לשכתב עבודה לאוניברסטה ולסכם את החומר למבחן בתנ"ך. פחח.

הביקוש לנחמדים כל-כך ירד, שתפסתי איזה גל כך לבינתיים...

ופיתחתי לעצמי סטייה או שתיים.
("180", מוניקה סקס).

"למה מה קרה?!"
אתמול חזרנו מהתרמות למען תושבי האיטי ובחדר ט' שלנו חיכה בקבוק מלא פיפי. על הבקבוק רשום היה בטוש SRNB. היום ציירנו לתומנו באולם את השלטים לפורימון וכיום העבודה התקרב לסיומו הבחנו שבאחד השלטים (שבמקרה, אני כתבתי), נמצא צירוף האותיות SRNB. הבנו, שיערנו, זלזלנו. האמנו שלא נרד לרמה הזאת, שלא נוביל את עצמנו למקומות כל-כך זולים וחסרי-משמעות כמוהם.
זה מיד הוביל אותי לתהייה על משמעות הדיסטנס וחוזקו. באיזה מין שבט דיסטנס כולל דברים כאלה? אוקיי, אתם רוצים: בכיף. תורידו אותנו, תצקצקו לכיוונו, אל תתנו בנו אמון ותאמינו שאנחנו נחותים. הרי יש פה מטרות סמויות וחרטה כזה או אחר שבסופו של דבר אנחנו צריכים להיכנס כשכבה מגובשת לשכב"ג.
איפה לעזאזל פיפי בחדר והשחתת שלטים לפורימון נכללים בכל העסקה?
לא נחמד 1.

העזתי לזלזל. העזתי לחשוש מסיטואציה בה לא נצליח להרים את ספינת הפירטים המהוללת. היום לאורך יום העבודה השתכנעתי כמה טעיתי: מצאנו עשרות סנדות ותקתקנו עבודה- מזמן לא ראינו אותנו מתקתקים עבודה בצורה כזו. כל הסנדות בכל הגדלים נמצאו וסודרו בערימות קבועות. סיימנו עם חיוך על השפתיים וידענו שהפעם, הפעם אנחנו מרימים את המבנה הזה עד הסוף.
אבל אז הגיע רמבו, הפיל המעופף ששוחח עם היו"רים וקטל את המבנה. תקטינו את זה ואת זה ותמחקו את זה. דגם צריך להשתנות, שרטוטים ממוחשבים צריכים רענון כולל ובעיקר... עוד עבודה. כל ימי העבודה האלו היו לחינם ונותרו 4 ימי עבודה עד לפורימון. עד שהאמנתי שנצליח, עד ששמחתי על העבודה המעולה, הגיע הנוה-מגן הארור הזה ומחק את הכול, ככה- במחי יד.
מי גורם ליהודה (יהודה! אני מדבר פה על פאקינג י-ה-ו-ד-ה!) לבכות?
מי גורם לשכבת אחווה האימפריה להטיל ספק בהצלחה של הרמת הפורימון?
מי קוטל בקלילות עבודה קשה ומרובה, וממשיך ללכת בגבו אל המצב?
תסתדרו, תתמודדו.
לא נחמד 2.

אני חושב שאנחנו פגומים באיזשהו מקום. אני, אני פגום.
אני מעריך ואוהב את השכבה שלי, ומרגיש מחובר אליה הרבה יותר, ברגעי נפילה. אולי זה נובע מהאמונה כי אנחנו עדיין אימפריה, גם אם ימשיכו לקטול מבנים שלנו ולהשתין לנו בחדר, גם אז- נמשיך להיות אימפריה. אני פגום, יש לי סטיות.
אבל יותר מהכול... אני אוהב את שכבת אחווה.
זה כל היופי: הצופה אינו נופל ברוחו ובצר לו מצטחק, להסתכל רק על חצי הכוס המלאה.

יניב: "אני לא יודע מה איתכם אבל זה ממש יפה. באמת, זה ממש יפה: דגם מגניב וסנדות במקום, איך זה עובד? ככה? לא- ככה? מה אתם צוחקים?! זה באמת יפה! אם הייתי מרכז הייתי מאשר את זה. אז איך אמרתם שזה עובד?"

מוכר הבייגלך

חבר-שכבת אחווה האימפריה!

Won't you please, please HELP me?

(החיפושיות.)

אני כבר לא בטוח.
אני לא בטוח עד כמה הזמן שברשותי מספיק בכדי למלא את הררי שיעורי הבית שניתנים לי,
אני לא בטוח עד כמה צפיפות המבחנים בשבועיים הקרובים יעמידו אותי בנקודת הצלחה גבוהה
ואני בעיקר לא בטוח שאני אעמוד בזה.
אני יכול, אני מסוגל, אני סופרמן על-אמת.
אבל גם לסופרמן אמיתי יש גבולות, יש מקומות מסוימים שהוא אומר לעצמו, "עד כאן".
זה בדיוק המקום.

כל יום הוא או פעולה או יום עבודה ובהתייחס לעובדה שעליי להתכונן למבחנים, למלא אחר שיעורי הבית ולהתכונן לכל הנאומים והביקורים המלחיצים שמעמידים אותי בהם... אני תוהה לגבי היכולת שלי.
היכולת שלי להצליח לתזמן, לנהל את עצמי נכון, להספיק הכול.

מי האמין, פעם-פעם, שאדחה שיעורי-בית ולא אעשה אותם ביום שהם ניתנו?
מי האמין, פעם-פעם, בתקופת היסודי הרחוקה, שאני לא אתכונן שלושה ימים למבחן מראש (ולא בחצי-שעה שלפניו...)?
מי האמין שאני אתלונן על חוסר-הספק?

אני לא מסוגל, זה מעבר ליכולת שלי.
ואני סתם מתבכיין, אחרי הכול אני אפילו עוד לא בתיכון ולא מדריך וזה רק הולך ונעשה קשה יותר.
אני בעיקר צריך עזרה. אני לא מסוגל להתמודד עם זה לבדי.
Help?

מוכר הבייגלך

שיש לו שותף מטורף לסי"ס!

ראתה את עצמה במראה ראתה, שנייה של ספק היא לא זיהתה.

לא אכפת לי.

לא אכפת לנו.

זה לא באמת משנה אם המרכזים יתלהבו מהספינת פיראטים שנרים,

זה לא באמת הכרחי שנרים הפנינג יותר מוצלח מההפנינג של ניצנים,

זה לא באמת יזיז למישהו אם המגלשות שלנו יוקמו או לאו.

אנחנו עושים את זה בשבילנו.

לא בשביל להרשים אף אחד, לא בשביל להתעלות על שכבה כלשהי ולא בשביל להראות שאנחנו מסוגלים.

אנחנו עושים את זה אך ורק כדי להוכיח לעצמנו עד כמה אנחנו טובים וכמה אנחנו טוענים שאנחנו אימפריה, כי אנחנו באמת אימפריה.

סנדה פה, סנדה שם, ספונסרים בשפע, שלטים עקומים ושרטוטים מבולבלים,

לא אכפת לנו. אנחנו יודעים עד כמה אנחנו מוצלחים, והפורימון הזה לא יפריך את זה.

אני חותם לכם, זה לא.

ואם נרים את כל המבנים הבומבסטיים האלה, אני רק ארוויח המבורגר ב-Black. אז... מה רע?

שכבת אחווה אימפריה.

מוכר הבייגלך

LOST זו סדרה מדהימה.