מצב רוח של

מצחיק אותי להיכנס ולקרוא בבלוג המטופש הזה, חודשים אחרי שכתבתי בו בפעם האחרונה.

אני רואה פוסטים של לפני כמה חודשים, תוהה כמה צעיר הייתי כשכתבתי אותם ומבין שברגע זה הייתי כותב אותו דבר.

שום דבר לא משתנה,

הכול חוזר במין מעגל מתמשך כזה... אותם שלבים, אותן סיטואציות, אותם משפטים בדיוק.

אז מה הטעם? לא, באמת. מה הפואנטה? בשביל מה שוב?

צריך למצוא דרך לגוון, איזה משהו מסעיר (אבל באמת!) שיערער פה את היסודות.

משהו בסיס שישתנה ביומיום שלי.

להתחיל ללמוד למבחנים, להפסיק לריב עם ההורים, להגשים חלומות בצופים. רק לעשות משהו, רבאק. משהו לא רגיל.

אולי בגלל זה אני כבר הרבה זמן חושב על התקופה הזו שבין סוף י"ב לתחילת הצבא. אני מקווה שהיא תיקח יותר משלושה חודשים, ואם יש לי חלום אחד עכשיו, יותר גדול מאחרים- זה לעשות את שביל ישראל ברצף בתקופה הזאת.

אני מדבר עם אנשים שונים ומגוונים על לבוא ולעשות איתי את השביל, והם מסכימים ומדברים. לא מבינים שאני רציני. אני באמת שואף לעשות את זה ולהצליח. זה, לדוגמה, יהיה משהו מסעיר ולא-רגיל.

ועד אז?

אצטרך להשתחרר מהרגלים רעים (לא משתנים, לעזאזל).

מוכר הבייגלך

מהאדמה הזאת, הבזלתית.

את נוסעת ואני נשאר.

...בלעדייך אין לי שום דבר."

("ילדה סוכר"-מוקי)

פעם כתבתי המון. סיפורים, שירים, לעצמי, לאחרים. הייתי מעביר דברים שכתבתי הלאה, מחכה למשוב וביקורת בונה. הייתי צמא להשתפרות בכתיבה- הייתי הולך למפגשי כתיבה יוצרת, הייתי קורא כאילו אין מחר, הייתי מבקר אינסוף פעמים בחודש בספרייה.

הרגשתי טוב עם עצמי. ידעתי לעשות משהו שרוב הילדים בגילי לא היו כ"כ מוצלחים בו.

איפשהו בחטיבה, אולי קצת קודם, הייתי צריך לבחור אם לשחרר מהכתיבה וללכת לכיוונים אחרים, או להמשיך בה. הדברים ידועים לי, ובחרתי בכיוונים האחרים. כיוונים טובים, רוב הזמן. את הכתיבה והקריאה זנחתי כאילו לא היו אף פעם.

בזמן האחרון משהו בי חושק לחזור לזה. לעשות שוב את הסטייה בשביל, לזנוח את האחרים ולהתמקד ברצונות שלי. אני רוצה לדעת לכתוב, יותר טוב מהשורות האחרונות- זה בטוח. אני גם יודע מה אני צריך לעשות בשביל זה, אבל אני לא עושה את זה. אני נשאר תלוי באוויר בין הרצונות למעשים, ממשיך רק לדבר ולחשוב. ולא לכתוב.

אז חשבתי בטיפשותי שאם אכתוב על הרצון שלי לכתוב, משהו בי יחזור לזה. אני אתחיל לעשות משהו בשביל זה. הגיוני שזה לא קרה ואני בטח אסיים לכתוב פה עוד מעט ואחזור לטלוויזיה, או החוצה.

ואולי לא, אולי כדאי שאקח את עצמי ברצינות ואתחיל לחשוב מה אני רוצה לעשות. מה הרצונות שלי, ואיך לעזאזל לקדם אותם.

1. אני רוצה לדעת לכתוב. אמרנו.

2. אני רוצה לדעת לצלם. בשביל זה אני צריך... מצלמה. בשבילה אני צריך כסף. בדיוק אתמול הוצעה לי עבודה, ולא לקחתי אותה. על זה בדיוק אני מדבר.

3. אני רוצה לדעת לצייר. זה עוד כיוון שבחרתי והזנחתי, וחזרתי והזנחתי.

4. אני רוצה חורף.

מוכר הבייגלך

הייתי עף, הייתי בורח, אם היה לי מקום אחר.

מין המתנה ממושכת למשהו טוב באמת.

איזה אירוע שישאיר אותי עם תחושת סיפוק לזמן ארוך מאוד, יצירת קשר עם בן אדם חדש שיאפשר לי לשחרר,

אני ממשיך לחכות למשהו טוב כזה. טוב באמת.

באמת שאני מחכה,

מפהק ומחכה.

כותב ומחכה

אני פשוט לא יודע לעשות את זה, אז בשביל מה?

ולא אכפת לי לאבד הכול

מוכר הבייגלך

מה נראה לך? מה נהיה פה?

כבר הייתי עצוב, כבר הייתי שמח, ועוד פעם עצוב.

הלוואי ולא הייתי מרגיש, הייתי רובוט
לא הייתי לוקח דברים ברצינות, הכול היה הומוריסטי וקליל
לא הייתי מתרגש מדברים ולוקח ללב, אלא נשאר אדיש ולא אכפתי
לא הייתי צריך להתנהל בכ"כ הרבה מקומות במקביל, להספיק הכול, לוודא שהכול עובד
לא הייתי צריך להדריך
לא הייתי צריך להכין דגמים ותיקי מבנה
לא היה לי דאגות, לא היה לי לחצים, לא היה לי פחדים, לא היה לי ימים עצובים
הכול היה פשוט קל.
הלוואי והייתי רובוט, לקבל הוראה ולבצע. בלי הצורך בתמרונים וכאבי ראש ובכי ודם ויזע.
הלוואי והייתי מספיק חזק כדי לוותר על הכול, לא לקחת שום הדרכה, לא להתחייב לשום אוניברסיטה, לא לפחד לאכזב את כולם, לא לחשוש מתגובות של אחרים.
הלוואי והייתי יכול להיות יותר חזק מעצמי

הלוואי וייגמר כבר
וכל פעם אני אומר לעצמי שזה רק יום רע/שבוע רע/חודש רע... אבל זה חוזר שוב ושוב ושוב וכבר אין לי כוחות להתמודד עם זה. רוצה להרים ידיים, לוותר על הכול, לפרוש מהכול
לשבת ולעשות כלום כל היום מתחת לשמיכה
לא להכין עזרים, לא להתקשר למיליון מקומות, לא לנסוע לחורים נידחים, לא לרצות כ"כ חזק דברים ובסוף להתרסק לרצפה במהלומה עצומה.
להיות אדיש
להיות לא רגיש
להיות רובוט.

נמאס לי ממצבי רוח מתחלפים
בא לי לשכב על הגב ושלא יציקו לי. שלא יבואו לי מיליון מחשבות
לישון בשקט, לדוגמה. הלוואי נו


מוכר הבייגלך
נשימה אחרונה.

הבאתי בהמצאה, בחיי.

המצאת המאה כוללת קופסת מתכת חלקה.
היא נקייה, טהורה כזאת. אפשר להצמיד לה ציורים של חופים וגבעות ירוקות, כמו במסכי המחשב.
הפינות שלה מעוגלות כדי למנוע דקירות.
כל מה שיש לה, זה כפתור טאץ' במרכז. אתה לוחץ ואז מסך שקוף שמקרין שיר מסוים, בווליום הרצוי.
ולאנשים יהיה במוח שבב חד, שיתחבר דרך העורף אל מתחת למוח
ותהיה להם היכולת להבין איך אתה מרגיש ומה עובר עליך, רק מלשמוע את השיר שבחרת להציג לפניהם.
עשרות שיחות רגשיות יסתיימו בדקה
עשרות מחסומי רגשות ייגמרו כלאחר יד
מוזיקה תנהל את העולם
העולם יתנהל על ידי מוזיקה
"ושמש גדולה תנשק את כל המקומות האלה, כאילו היו ילדים שסרחו וחזרו למוטב.
ויהא חם ושקט במקומנו."

מוכר הבייגלך.http://www.youtube.com/watch?v=N5UOsLwS2m4&feature=related

הוכח, או בכל דרך אחרת

אני מנסה. באמת שכן.
ואז אני נכשל. תמיד.
אז אני נשבר. נופל
ואז אומר לעצמי, "היי- אתה! צא מהסרט שאתה חי בו! אתה טוב!"
ואז אני מנסה שוב,
ושוב נופל.

והתהליך המטופש הזה קורה שוב ושוב ושוב.
אני שוב מנסה, נכשל, נשבר, מתרומם ונופל בחזרה.

אף פעם לא מצליח.
תמיד ממשיך לחיות באשליות שאני בסדר, שברגע האמת המזל ישחק לטובתי.
ושוב אני נכשל. איזה תסכול.

ואז, אחרי אינספור ניסיוניות, כישלונות והתרוממויות מחדש, מתחילה לקנן בי התחושה שאין טעם להתאמץ. שאני יורק דם ומזיע לשווא.
אז התוכנית הבאה היא להרים ידיים ולא להשקיע במשהו שגם ככה אין לי עתיד בו.

צ'או, מתמטיקה.
ביי נגזרות, ביי אינטגרלים, ביי ערכים מוחלטים וביי משפטי תאלס.
ביי!
עד הניסיון הבא.

מוכר הבייגלךלמה לי לקחת ללב?

ללא כותרת.

אני לא מוצלח בבחירות שלי. בדרך כלל שיקולי הדעת שלי וההעדפות שלי מוטעות: אני לא יודע להתלבש בצורה שמוגדרת "יפה", אין לי טעם מוצלח במיוחד בספרים או בסדרות טלוויזיה, וגם כשהייתי צריך לבחור משהו לעשות עם עצמי אחר הצהריים הגעתי לצופים. סתם לא, זה דווקא טוב.
ואם יש משהו קטן ויחיד, משהו ספציפי שתמיד התגאיתי בו- זה הטעם שלי במוזיקה.
תמיד אהבתי את השירים שאני בוחר לשמוע, הייתי סמוך ובטוח שזו מוזיקה טובה ושאני על גל המוזיקה הישראלית. שאני יודע מה נכון בשבילי, מה נשמע טוב, מה אמיתי ונוגע.
אז שמעתי את זה בלי הפסקה. את הסגנונות האהובים, השירים החקוקים בזיכרון- מסוג השירים שמסתגרים בחדר אחרי ריב עם ההורים ושומעים בווליום נמוך בלילות, או מנגנים בגיטרה על גבעה ירוקה. המוזיקה הטובה הזאת.
אבל אז הגיע החודש האחרון, שלא יודע מאיפה הוא צץ, אבל הוא ערער את כל הטעם המוזיקלי שלי. שום דבר כבר לא מתגלגל נעים ליד האוזן, שום שיר שהערצתי בעבר אני לא מצליח לסיים עד הסוף. מעביר שירים במהירות, מתנתק מזמרים ולהקות אהובות ונשאר בלי שום דבר לשמוע.
וזה הדבר הכי נורא שיכול לקרות, להישאר בלי שום דבר לשמוע. מוזיקה היא חלק חשוב ומשמעותי, ובלעדיה פחות כיף. פשוט ככה.

אין לי שיר שיתנגן ברקע ויתאים לי למצב-רוח ולכותרת של הפוסט,
אין לי שיר שיתחשק לי לשמוע אחרי שכולם יילכו לישון ואני אסתגר בחדר,
וגם עכשיו אני כותב מילים ריקות מתוכן- כי שום לחן לא מתנגן ביוטיוב.

אני חייב לצאת מזה, ומהר.
רשימת השירים החדשה שלי נפתחת עכ-שיו!

מוכר הבייגלךיש אצלי מסיבה?

שולה

פתאום אביב הוסיף ירוק
פתאום מכתב בא מרחוק
בעיני הילדים- אורות קטנים קטנים
פתאום
היה
לי
טוב
כל-כך!

יאללה יהיה בסדר
בלי יותר מדי התנסחויות והתבכיינויות
אני יכול לכתוב פה רשומות ארוכות ולהתלונן על ההתמודדויות בצופים, הריבים עם ההורים, העומס מהאוניברסיטה, לחץ הבגריות והמתכונות, ההישארות שלי ב-5 מואץ מתמטיקה
ועוד שטויות. באמת ששטויות

יהיה טוב, מה.
אין מה לדאוג.
עליי, חבריקו!

מוכר הבייגלךחיוך?

שבירת שתיקה.

אולי אני רק חיים בלה-לה-לנד כשאני מסתכל מסביב וחושב שההורים של כולם חיים באיזושהי אופוריה וזוגיות מושלמת. לכולם יש עליות ומורדות, אני בטוח.
השאלה היא מהי עומק הירידה, ומתי כבר מגיעה העלייה.
נמאס לי לחכות להם, נמאס לי לחכות שהם יבינו שאני לא רוצה להיות יותר בין הפטיש לסדן. נמאס לי לשמוע את הריבים הליליים שלהם ולא להצליח להירדם, נמאס.
אז החלטתי לשבור שתיקה. בהתחלה בטריקת דלת החדר, ואחרי זה ביציאה לרחוב. שם שקט יותר, מנוכר פחות. לפחות כרגע.
אולי הם הבינו את זה,
אולי הם לא.

נמאס לי לחכות.

שני סרטנים כבדים, יוצאים במחול-קדימה הצידה.

ואת מוסיפה עוד קו במכחול,
אולי זה יקרה לך. יקרה לך."
("החיים שממול"- ברי סחרוף)

אני שונא ימים של חוסר ידיעה.
בדרך-כלל מאוד ברור לי מה אני רוצה מעצמי, ומה הכי מתחשק לי באותו רגע. אבל כשמלווה אותי איזשהי תחושה של ריקנות, של חוסר ידיעה... אני מרגיש שאני לא יכול להתקדם.
אני מרגיש תקוע.
לא יודע מה בא לי, לא יודע ממה להתחיל, לא יודע אם אני רוצה להתחיל.
קשה לי לתפקד תחת הריקנות הזאת. אני פשוט לא מצליח.

"ואת נמסה אל החיים שממול,
אולי זה יקרה לך.
יקרה לך."

מוכר הבייגלךhistory of world cinema מישהו?