שבירת שתיקה.

אולי אני רק חיים בלה-לה-לנד כשאני מסתכל מסביב וחושב שההורים של כולם חיים באיזושהי אופוריה וזוגיות מושלמת. לכולם יש עליות ומורדות, אני בטוח.
השאלה היא מהי עומק הירידה, ומתי כבר מגיעה העלייה.
נמאס לי לחכות להם, נמאס לי לחכות שהם יבינו שאני לא רוצה להיות יותר בין הפטיש לסדן. נמאס לי לשמוע את הריבים הליליים שלהם ולא להצליח להירדם, נמאס.
אז החלטתי לשבור שתיקה. בהתחלה בטריקת דלת החדר, ואחרי זה ביציאה לרחוב. שם שקט יותר, מנוכר פחות. לפחות כרגע.
אולי הם הבינו את זה,
אולי הם לא.

נמאס לי לחכות.