הוכח, או בכל דרך אחרת

אני מנסה. באמת שכן.
ואז אני נכשל. תמיד.
אז אני נשבר. נופל
ואז אומר לעצמי, "היי- אתה! צא מהסרט שאתה חי בו! אתה טוב!"
ואז אני מנסה שוב,
ושוב נופל.

והתהליך המטופש הזה קורה שוב ושוב ושוב.
אני שוב מנסה, נכשל, נשבר, מתרומם ונופל בחזרה.

אף פעם לא מצליח.
תמיד ממשיך לחיות באשליות שאני בסדר, שברגע האמת המזל ישחק לטובתי.
ושוב אני נכשל. איזה תסכול.

ואז, אחרי אינספור ניסיוניות, כישלונות והתרוממויות מחדש, מתחילה לקנן בי התחושה שאין טעם להתאמץ. שאני יורק דם ומזיע לשווא.
אז התוכנית הבאה היא להרים ידיים ולא להשקיע במשהו שגם ככה אין לי עתיד בו.

צ'או, מתמטיקה.
ביי נגזרות, ביי אינטגרלים, ביי ערכים מוחלטים וביי משפטי תאלס.
ביי!
עד הניסיון הבא.

מוכר הבייגלךלמה לי לקחת ללב?

ללא כותרת.

אני לא מוצלח בבחירות שלי. בדרך כלל שיקולי הדעת שלי וההעדפות שלי מוטעות: אני לא יודע להתלבש בצורה שמוגדרת "יפה", אין לי טעם מוצלח במיוחד בספרים או בסדרות טלוויזיה, וגם כשהייתי צריך לבחור משהו לעשות עם עצמי אחר הצהריים הגעתי לצופים. סתם לא, זה דווקא טוב.
ואם יש משהו קטן ויחיד, משהו ספציפי שתמיד התגאיתי בו- זה הטעם שלי במוזיקה.
תמיד אהבתי את השירים שאני בוחר לשמוע, הייתי סמוך ובטוח שזו מוזיקה טובה ושאני על גל המוזיקה הישראלית. שאני יודע מה נכון בשבילי, מה נשמע טוב, מה אמיתי ונוגע.
אז שמעתי את זה בלי הפסקה. את הסגנונות האהובים, השירים החקוקים בזיכרון- מסוג השירים שמסתגרים בחדר אחרי ריב עם ההורים ושומעים בווליום נמוך בלילות, או מנגנים בגיטרה על גבעה ירוקה. המוזיקה הטובה הזאת.
אבל אז הגיע החודש האחרון, שלא יודע מאיפה הוא צץ, אבל הוא ערער את כל הטעם המוזיקלי שלי. שום דבר כבר לא מתגלגל נעים ליד האוזן, שום שיר שהערצתי בעבר אני לא מצליח לסיים עד הסוף. מעביר שירים במהירות, מתנתק מזמרים ולהקות אהובות ונשאר בלי שום דבר לשמוע.
וזה הדבר הכי נורא שיכול לקרות, להישאר בלי שום דבר לשמוע. מוזיקה היא חלק חשוב ומשמעותי, ובלעדיה פחות כיף. פשוט ככה.

אין לי שיר שיתנגן ברקע ויתאים לי למצב-רוח ולכותרת של הפוסט,
אין לי שיר שיתחשק לי לשמוע אחרי שכולם יילכו לישון ואני אסתגר בחדר,
וגם עכשיו אני כותב מילים ריקות מתוכן- כי שום לחן לא מתנגן ביוטיוב.

אני חייב לצאת מזה, ומהר.
רשימת השירים החדשה שלי נפתחת עכ-שיו!

מוכר הבייגלךיש אצלי מסיבה?

שולה

פתאום אביב הוסיף ירוק
פתאום מכתב בא מרחוק
בעיני הילדים- אורות קטנים קטנים
פתאום
היה
לי
טוב
כל-כך!

יאללה יהיה בסדר
בלי יותר מדי התנסחויות והתבכיינויות
אני יכול לכתוב פה רשומות ארוכות ולהתלונן על ההתמודדויות בצופים, הריבים עם ההורים, העומס מהאוניברסיטה, לחץ הבגריות והמתכונות, ההישארות שלי ב-5 מואץ מתמטיקה
ועוד שטויות. באמת ששטויות

יהיה טוב, מה.
אין מה לדאוג.
עליי, חבריקו!

מוכר הבייגלךחיוך?