...בלעדייך אין לי שום דבר."
("ילדה סוכר"-מוקי)
הרגשתי טוב עם עצמי. ידעתי לעשות משהו שרוב הילדים בגילי לא היו כ"כ מוצלחים בו.
איפשהו בחטיבה, אולי קצת קודם, הייתי צריך לבחור אם לשחרר מהכתיבה וללכת לכיוונים אחרים, או להמשיך בה. הדברים ידועים לי, ובחרתי בכיוונים האחרים. כיוונים טובים, רוב הזמן. את הכתיבה והקריאה זנחתי כאילו לא היו אף פעם.
בזמן האחרון משהו בי חושק לחזור לזה. לעשות שוב את הסטייה בשביל, לזנוח את האחרים ולהתמקד ברצונות שלי. אני רוצה לדעת לכתוב, יותר טוב מהשורות האחרונות- זה בטוח. אני גם יודע מה אני צריך לעשות בשביל זה, אבל אני לא עושה את זה. אני נשאר תלוי באוויר בין הרצונות למעשים, ממשיך רק לדבר ולחשוב. ולא לכתוב.
אז חשבתי בטיפשותי שאם אכתוב על הרצון שלי לכתוב, משהו בי יחזור לזה. אני אתחיל לעשות משהו בשביל זה. הגיוני שזה לא קרה ואני בטח אסיים לכתוב פה עוד מעט ואחזור לטלוויזיה, או החוצה.
ואולי לא, אולי כדאי שאקח את עצמי ברצינות ואתחיל לחשוב מה אני רוצה לעשות. מה הרצונות שלי, ואיך לעזאזל לקדם אותם.
1. אני רוצה לדעת לכתוב. אמרנו.
2. אני רוצה לדעת לצלם. בשביל זה אני צריך... מצלמה. בשבילה אני צריך כסף. בדיוק אתמול הוצעה לי עבודה, ולא לקחתי אותה. על זה בדיוק אני מדבר.
3. אני רוצה לדעת לצייר. זה עוד כיוון שבחרתי והזנחתי, וחזרתי והזנחתי.
4. אני רוצה חורף.
מוכר הבייגלך
הייתי עף, הייתי בורח, אם היה לי מקום אחר.
