קורים לי דברים. מזה תקופה ארוכה שלא היו לי כ"כ הרבה התרחשויות משמעותיות ומסעירות כאלה.
חברים חדשים, רצונות חדשים, חלומות שלא היו לי אף פעם.
ובחודשיים האחרונים נכנס לי איזה ג'וק, שהחליט להתיישב לי חזק בתוך המוח ולא לצאת. פשוט... לא לצאת. מצד אחד זה טוב, כי הג'וק התקוע יגרום לי להיות ממוקד מטרה, להעמיק שאיפות, לא לוותר. לרצות חזק.
מצד שני, אם והיה ולא אצליח במשימה של הג'וק, אתאכזב. ככל שהג'וק תקוע חזק יותר, כך האכזבה חזק יותר. ובלי הרבה התפלספויות: גודל הציפייה האכזבה. אז מה- לא לצפות להרבה? זה יוביל אותי למקום טוב יותר?
אני ממש רוצה להתקבל לדרך לוטן.
יש משהו במדבר שגורם לי להתרגש, שגורם לי להתרכז. אני מדמיין סיטואציות שלי יושב בשקט גמור עם קבוצה של 5-6 אנשים, לא יותר. מול שקיעה. מול זריחה. מול השמש. אני מדמיין אותי מתיישב על קצה של צוק עם איזה נער שהחיים לא הובילו אותו למסלול שהוא רצה שהם יובילו אותו. אני מדמיין אותו נפתח אליי, ומדבר על זה. אני מדמיין את עצמי מחבק אותו ומנסה לעזור לו.
אני מדמיין קצה של הר, חמישה חברים. גזייה. חולצה אמריקאית.
אני מדמיין צחוקים, מדורות, גיטרות. התרגשויות, קשיים, חוויות. אני מדמיין משהו רגוע אבל גם צורם בעוצמה האדירה שלו.
אני מקווה להפוך את הדמיון למציאות, אבל לא יודע איך.
לא יודע מה אני צריך לעשות מבחינה פרקטית כדי לגרום לסיכויים שלי להצליח לגדול.
מה, כושר? להתאמן עוד בהדרכה? לצאת ליותר טיולים? לשנות תפיסות עולם?
רבים אומרים שמתאים לי, שזה תפור עליי. אני לא בטוח, אחרים הספיקו לערער לי את הביטחון לגבי זה, לגבי מידת ההתאמה שלי.
אף פעם לא רציתי משהו כל-כך חזק. לא הדרכת ט', לא זכייה באיזה פרס, לא ציון גבוה, לא להתקבל לשום מקום. אף פעם לא בער בי משהו כל-כך חזק כמו זה, ואני מכיר את זה לעומק רק כמה חודשים. עם מי עוד אני צריך לדבר?
מתי מתמיינים כבר?
מוכר הבייגלך
אתה קולט כמה רחוק אפשר לראות מכאן?
