אתמול בערב אמרתי לעצמי שדי, ואני מוכרח לסיים עם זה כבר. תפסתי את 50 העמודים שנשארו לי ב"כל החיים לפניו", וקראתי אותם בבליעה. התרגשתי מהמילים האחרונות, סגרתי את הספר במבט חושב, והלכתי לישון.
לקראת סוף הספר מומו ממש סועד את רוזה עד רגעה האחרון. מנקה את איברי גופה המרוחים בצרכיה, עוזר לה לעמוד ולנוע בדירה כדי שהשרירים לא יתנוונו, מזמין חבורת אפריקאים מהבלוק ממול שינגנו לה ויגרמו לה לחייך.
בסוף הוא גם לוקח אותה את 6 הקומות שבבניין, עד למרתף. הוא שוכב לידה בחור היהודי, עוצם עיניים, מאפר אותה לפעמים, יוצא, חוזר, מחכה שתמות. לא רוצה שתמות.
קמתי בבוקר, אבא שלי שכוב עקום על הספה בסלון. הוא צרח מכאבים כשניסה להתרומם ולהתיישב. הגב שלו בגד בה, אולי זה הקור, אולי זה המשא שהוא סוחב, אולי זה הגיל, אולי זה אימא. כך או כך, הצרחות היו חזקות והוא לא הצליח לעשות כלום חוץ מלשכב. היה צריך שאכין לו בקבוק מים חמים, שאכסה אותו, שאקרב אליו את השולחן, שאגרוב לו גרביים.
אני יודע שהפער עצום, אבל זה היה קרוב מדי אחד לשני.
זה עשה לי כאב ראש, וגם ממש רע מהמחשבה על העתיד לבוא. ושוב, הלוואי ולא הייתי מתרגש, הלוואי ולא הייתי חושב-
מוכר הבייגלך
בגלל הערך הרגשי שלה צריך לאהוב
לקראת סוף הספר מומו ממש סועד את רוזה עד רגעה האחרון. מנקה את איברי גופה המרוחים בצרכיה, עוזר לה לעמוד ולנוע בדירה כדי שהשרירים לא יתנוונו, מזמין חבורת אפריקאים מהבלוק ממול שינגנו לה ויגרמו לה לחייך.
בסוף הוא גם לוקח אותה את 6 הקומות שבבניין, עד למרתף. הוא שוכב לידה בחור היהודי, עוצם עיניים, מאפר אותה לפעמים, יוצא, חוזר, מחכה שתמות. לא רוצה שתמות.
קמתי בבוקר, אבא שלי שכוב עקום על הספה בסלון. הוא צרח מכאבים כשניסה להתרומם ולהתיישב. הגב שלו בגד בה, אולי זה הקור, אולי זה המשא שהוא סוחב, אולי זה הגיל, אולי זה אימא. כך או כך, הצרחות היו חזקות והוא לא הצליח לעשות כלום חוץ מלשכב. היה צריך שאכין לו בקבוק מים חמים, שאכסה אותו, שאקרב אליו את השולחן, שאגרוב לו גרביים.
אני יודע שהפער עצום, אבל זה היה קרוב מדי אחד לשני.
זה עשה לי כאב ראש, וגם ממש רע מהמחשבה על העתיד לבוא. ושוב, הלוואי ולא הייתי מתרגש, הלוואי ולא הייתי חושב-
מוכר הבייגלך
בגלל הערך הרגשי שלה צריך לאהוב
