אל תחפש רחוק

תישאר קרוב.
כי ככה זה לאהוב את עצמך
לא מול המראה.
תיכנס לתוך - כן זה יכול להעיר אותך

תסתכל לה בעיניים
תנשך את השפתיים
עד שזה יכאב לך, קצת.
בתוך תוכך היא מחכה
שתקפוץ לתוך המים ותפתח את העיניים
וזה ישרוף לך
קצת.
בתוך תוכך תדע."

מאז הסמינר בכפר סילבר, אי שם בתחילת כיתה ט', העברנו פעולה משותפת של בזק-רשפים, אחווה-להבות. הייתה פעולה... די מוצלחת. מאז נוצרו קשרים מאוד רציניים וכיפיים בין אנשים משתי השכבות. זה הספיק להתחזק בסי"ס ובקורס אבל לי אף פעם לא היה קשר עמוק איתם.
וגם את גיא לא הכרתי.
ובכל זאת. למרות שלא הכרתי אותו, המחשבה, רק קמצוץ המחשבה מעלה בי כמעט ודמעות. אולי האסוציאציה הראשונית של יהב שעולה לי לראש מעלה את הכמעט-דמעות האלו, אולי השילוב של אובדן ושירים עצובים שמתנגנים במחשב גורמים לכך, ואולי... אולי רק הסיפור.
סיפור על נער צעיר, שלא הספיק לגדול וליהנות ממיטב הדברים שאפשר ליהנות מהם, וכבר המחלה היכתה בו. בגיל כ"כ צעיר. היכתה, ועזבה. ושוב חזרה. אבל הפעם... חזק מתמיד.

איך שכבה שלמה יכולה להתמודד עם אובדן כזה?
אם לי זה מלא כזה זעזוע, ואני בכלל לא הכרתי אותו, אני לא יודע מה קורה שם.

זה מפחיד אותי.
מוות, אובדן, צער, התמודדות, שינוי חברתי. זה מפחיד אותי.
אני לא רוצה להיחשף לזה. בבקשה לא.

אל תחזרי.
אל תבדקי אותנו.

אין פנאי, ואין עוד תקווה.

הכול מתמוטט,
נשאר רק חלום."
(שקיעתה של הזריחה - פורטיס)

הכול השתבש.
שום דבר לא עבד.
לא עמדתי בזה.
נשברתי.
מולם.

מוכר הבייגלך
זה הרגע בו אני מרים את עצמי מהדיכאון העמוק והשחור שנכנסתי אליו ואומר: "אושרי, בפעולה הבאה תבוא ותפציץ. לא סתם בחרו בך. לא סתם!" אבל... מצטער. דווקא מתאים לי דיכאון עמוק. כיפור שמח.

כן, אהבה אחת שלטה בה

והלב אצלה הוא לא לשימוש חוזר
מה שלפני שנים קרה בה,
לא, היא לא תתגבר.
זה יחזור, זה חוזר."
(אהבה אחת- יציאת חירום)

אהבתי את ניר דדי. הוא היה מהמדריכים המשקיענים: כותב את הפעולות בצורה מסודרת, בולט בצוות, מעמיס עלינו מושמושים בכמויות מסחריות, דואג שהכול בסדר אצלנו ושאנחנו מבינים ומגיבים. היה לו חשוב לטפח את הקבוצה שלנו ולגרום לה להיות גוף אחד מאוחד, שבהמשך השנים יהיה חלק מוביל בגדוד. היום, אני רואה שזה קרה. הקבוצה מנתה את נועם, קווין, יהב, יניב, דן, כולם אנשים שמראים נוכחות תמידית בשבט ובאיורעים שכבתים ושכב"גיים. הוא הצליח לעשות הרבה. לעומת זאת, שאר הבנים לא אהבו אותו... הם צחקו על תחבושת הגב הענקית שלו ועל המניירות הנשיות שלו ולא הפסיקו להשוות אותו למדריכה שלהם נטלי מכיתה ד'. ואני? לא היה לי למה להשוות אותו. המדריך הראשון, הזיכרון החזק.

צ'אקי הייתה מדהימה. באותה שנה היא הייתה הבן-אדם שהכי הערצתי ואהבתי, כל הזמן חיפשתי את חברתה, את הדיבור איתה, את החלפת הבדיחות שלנו. בסוף השנה הבנתי שגם היא אהבה אותי- היא הכינה לנו מחברות סיום שנה מושקעות וכתבה לי "מה כבר אפשר לומר על ילד כ"כ מקסים? חניך מעולה, תמיד משתתף ורוצה בטובת כולם. פשוט נהנתי להדריך אותך בכל רגע במהלך השנה, ואפילו למדתי מזה כמה דברים... אני בטוחה שבשנה הבאה תשתמש בתכונות הטובות שלך להנהיג את הגדוד- שיהיה הכי טוב בעולם!" טוב, אני לא יודע אם אני מנהיג כלשהו בשכבה, אבל היא בהחלט הכי טובה שיש. הערצתי את צ'אקי, כ"כ הערצתי אותה שכשהיא שמרה מאיתנו דיסטנס בשנתיים שאח"כ, לא עשיתי מזה עניין גדול כמו שאר הקבוצה.

בעוקה היו הצוות האגדי. היה בהם משהו מאד אלוהי- תמיד חושבים עלינו, תמיד גלגלי המוח שלהם פועלים בכדי לנסות ולהרים אותנו כמה שיותר גבוהה. ובלי טיפת השוואה, הם היו ההרכב מדריכים הכי טוב בשבט באותה שנה. מנו הפך לדמות חיקוי שאם בכולם היו ולו חצי מהתכונות שלו, העולם שלנו היה נראה הרבה יותר טוב. מורן הייתה המדריכה המועדפת עליי, התחברתי אליה במהלך השנה ותמיד הרגשתי שחיבוק ממנה הוא אמיתי וכנה. עינב הייתה נסיכה מקסימה, רצה אליי כשהעזתי לאחר לפעולה ומיהרה להסביר לי מה עושים ולהחזיר אותי לעניינים- ללא ספק המדריכה שכולם היו רוצים. מרקוב'יץ, ונופר, ומורן הראשג"דית- כולם כ"כ מדהימים. הם יצרו מיתוס של "הצוות המושלם" והם, כמו גם הצוותים האחרים, העבירו אותנו תהליך עצום ששינה אותנו מקצה לקצה.

רוחמה פלטה. כמה תעוזה. כמה אומץ. כמה גבורה. כמה רצון להעביר אותנו הבטחה משמעותית. וההבטחה שלנו באמת הייתה כזו- משמעותית, רצינית, חוויתית. זה משהו ששכבות אחרות יכולות לחלום עליו- לעבור תהליך ולסיים אותו כשאתה אומר, "וואו. אני אחר עכשיו." ליאור, המכונה אלוהים שהיא המדריכה האידיאלית, הצופה האידיאלית, הבן-אדם האידאלי. עידו, המצחיק והסטלן שלולא הוא השנה הייתה עוברת בקשיחות ובקור, עדן שידעה להגיד תמיד את מה שצריך להגיד עכשיו וממנה שאבתי כ"כ הרבה רעיונות ועצות, ופטמה- הרשמ"דית האדירה, ללא ספק. הייתה שנה קשה, הרבה היו בטוחים שהם לא הולכים לבכות מהם במסדר דמעות ושהם לא באמת מחוברים אליהם. לקראת סוף שנה, הובן שלא. טוב, מה, ים אל ים!

שט'וחע. יהיה לי קשה לתאר אותם בפסקה קצרצרה, בעיקר בגלל שזה כל-כך טרי. עד לפני חודש הם עדיין הוגדרו המדריכים שלנו. גם איתם היו לי רגעים קשים, שיחות ארוכות, רגעי שבירה, אבל בסוף הסתכלתי אחורה וראיתי שכבה אחרת לגמרי, שכבה שאני אוהב יותר, שהולכת להיות שכבה משמעותית בשכב"ג ובשבט, שכבה מגובשת בהרבה יותר, שכבה שאני אוהב כ"כ. והם היו הגורם העיקרי לכך. וזה לא שעד ט' לא אהבתי את השכבה שלי... אהבתי מאד, אבל לא באותן עוצמות שאני מדבר עליהן. וצריך להיות צוות מטורף כדי להצליח לעשות את מה שהם הצליחו לעשות איתנו. ועוד לשבץ אותי בצמי"ד...

ועכשיו, אני.
אני עומד מהצד השני של החשמלית.
אני הוא זה שמעביר את הסיכומים.
אני הוא זה שבונה פעולות וערכים.
אני המדריך.

איך הזמן טס לי ככה?
איך הספקנו?
איך אני אעמוד בזה?

מוכר הבייגלך
אללה פעולה ראשונה!!!1