אל תחפש רחוק

תישאר קרוב.
כי ככה זה לאהוב את עצמך
לא מול המראה.
תיכנס לתוך - כן זה יכול להעיר אותך

תסתכל לה בעיניים
תנשך את השפתיים
עד שזה יכאב לך, קצת.
בתוך תוכך היא מחכה
שתקפוץ לתוך המים ותפתח את העיניים
וזה ישרוף לך
קצת.
בתוך תוכך תדע."

מאז הסמינר בכפר סילבר, אי שם בתחילת כיתה ט', העברנו פעולה משותפת של בזק-רשפים, אחווה-להבות. הייתה פעולה... די מוצלחת. מאז נוצרו קשרים מאוד רציניים וכיפיים בין אנשים משתי השכבות. זה הספיק להתחזק בסי"ס ובקורס אבל לי אף פעם לא היה קשר עמוק איתם.
וגם את גיא לא הכרתי.
ובכל זאת. למרות שלא הכרתי אותו, המחשבה, רק קמצוץ המחשבה מעלה בי כמעט ודמעות. אולי האסוציאציה הראשונית של יהב שעולה לי לראש מעלה את הכמעט-דמעות האלו, אולי השילוב של אובדן ושירים עצובים שמתנגנים במחשב גורמים לכך, ואולי... אולי רק הסיפור.
סיפור על נער צעיר, שלא הספיק לגדול וליהנות ממיטב הדברים שאפשר ליהנות מהם, וכבר המחלה היכתה בו. בגיל כ"כ צעיר. היכתה, ועזבה. ושוב חזרה. אבל הפעם... חזק מתמיד.

איך שכבה שלמה יכולה להתמודד עם אובדן כזה?
אם לי זה מלא כזה זעזוע, ואני בכלל לא הכרתי אותו, אני לא יודע מה קורה שם.

זה מפחיד אותי.
מוות, אובדן, צער, התמודדות, שינוי חברתי. זה מפחיד אותי.
אני לא רוצה להיחשף לזה. בבקשה לא.

אל תחזרי.
אל תבדקי אותנו.