עד שהבנתי,
שמתאים לי להתחבר לטוב.
שעדיף מלשנוא זה לאהוב.
שכל איש ואישה שברחוב,
רוצים לחיות באהבה."
(הייתי מניאק - שוטי הנבואה.)
אני שונא גם עייפות. להיות עייף מרגיש לי כמו בזבוז זמן- העיניים הופכות כבדות ונעצמות לאט עד שאתה... נרדם. ואז, השינה הזאת שאתה נופל אליה, היא בזבוז זמן מוחלט. אפשר לעשות כל-כך הרבה דברים בזמן הנתון. אפשר ללכת לסרט, אפשר לארגן יציאת-שכבה, אפשר להיות בשבט, אפשר לעזור ליו"רים של המחנה. אפשר לעשות המון דברים. אבל, יכול להיות, שעדיף כרגע לישון. עדיף להיכנע לכבדות העיניים ולהיעצמות האטית ופשוט ליפול אל הכר. אז, יהיה לך התירוץ המושלם כשלא תלך לסרט, כשלא תארגן יציאת-שכבה, כשלא תלך לשבט וכשלא תעזור ליו"רים של המחנה.
אני ידוע כאדם טיפש. הטיפשות הזו גם גרמה לי לסרב לתת לעיניים להיעצם. בסופו של דבר עשיתי את כל מה שרציתי לוותר עליו תוך כדי שינה. בסופו של דבר הלכתי לשבט, אין אפס. וגם אחרי הפוסט הזה, אני אלך לשבט כי אני אמשיך לעשות את מה שאני עושה בעיניים עיוורות. ואין בזה שום רע- אני אוהב את זה. אני נהנה בשבט, האנשים שנמצאים בסביבתי הם האנשים הכי מדהימים שנתקלתי בהם אי-פעם והם, כמוני, כבר לא ישנים חודש. הבעיה פה היא שיש חיים מחוץ לקופסא.
יש לי עוד משפחה. היא אומנם קטנה יותר ועברה איתי פחות חוויות וטיולים עוצמתיים ובעלי משמעותיים, אבל הם חשובים. הם נותנים לי אוכל, בית, בגדים, כסף. אלו לא דברים שמובנים מאליהם. הם מעניקים לי אהבה שלא מקבלים בכל בית, או כזו שאנשים רק היו מייחלים לה בבית שלהם. הם מטפחים אותי, עוטפים אותי בחמימות תמידית ואכפתיות- הם ישנאו את עצמם אם יקרה לי משהו רע ויהיו עסוקים זמן רב בהאשמה-עצמית. ואני? אני לא מחזיר להם תודה. למה? כי אני בשבט.
אין רע בשבט. השבט, השכבה והצופים הם שיא הטוב. באמת.
אני רק ידוע כאדם טיפש. ובמסגרת הטיפשות הזו, אני לא מצליח לתזמן. לא מצליח לנווט את עצמי גם לפה וגם לפה. אסור לי לשכוח מאיפה באתי, מהי המשפחה המקורית שלי ושאני צריך להעניק גם להם את השיחה הנעימה, את הטלפון בדרך, את הישיבה בסלון מול הטלוויזיה. הם לא מקבלים את זה ממני. ואני האשם היחידי.
מוכר הבייגלך
"אל תתן לחיים להשתלט לך על הצופים."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה