"שוב,
כמו מקיץ אל חלום,
מתחמק מן האור,
מגשש בין כתלי
החזון,
ערפילי כחלב,
כשל חולה מאוכזב,
המכווץ אישוניו-
אל תבכה- אני בוכה בשבילך,
אל תפנה- אני אצעד בשבילך,
עד כלות רגליי בחוליי,
עד אפול וגופי שבור,
למרגלות הנהר העכור.
שוב,
בהמיה רחוקה,
כמו עוד מוות בזוי,
הנסתר בסמטה שממול,
מנותק ואסור,
כטאבו על כתפיי
אם אותי תבקר
אל תבכה- אני בוכה בשבילך
אל תפנה- אני אצעד בשבילך
עד כלות רגליי בחוליי,
עוד אפול וגופי שבור,
למרגלות הנהר העכור.
אל הרוח,
אל המים,
אל האש,
כמו תפוח שרק מן העץ,
אל הדרך, עד אליך,
עוד לאופק,
כבת דמותך שהאיצה בי כדופק,
אל תפנה,
אל תבכה,
אל תכבה."
(ברוך פרידלנדר)
יש בעייתיות רבה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל,
העובדה שהתאריך כה קרוב ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, דבר שנראה לאנשים רבים כבעל ממדים נפרדים אשר האבל שצריך להיענק להם הוא שונה לגמרי,
העובדה שרבים אינם מציינים את "נפגעי פעולות האיבה" (והנה, אפילו שכחתי זאת לפני 3 שורות) בשם יום הזיכרון, דבר שבעיניי לפחות, נראה כחלק בלתי נפרד וחשוב באותה מידה אל מול הרוגי המלחמות,
הבעייתיות הזו.
אם נעמוד על האמת, קשה לי להתייחד עם היום הזה.
לצפות בסרטים ולהתרגש,
להאזין לשירים ולהזיל דמעה,
לשמוע סיפורים אישיים ולפתוח בי מחשבה עמוקה,
קשה לי. זה לא קורה לי.
אולי בגלל שאין לי שום קרבה מעשית לפעולות איבה או לשירות צה"לי, לא במשפחה הקרובה ולא בציבור חבריי. סביר להניח שאלו קצת מרחיקים ממני את החשיבות של היום הזה בעיניי, וחבל. זה רע לי.
אני מיד חושב על סיטואציות בשדה קרב, תחת אש-חיה,
או על קניון מרכזי והומה שמוכה ברגע אחד בפיצוץ עז וענני עשן אפור,
והסיטואציות האלו דווקא כן קרובות אליי.
אני בן 15. 3 שנים, 4 שנים בגג- ואני כבר שם. משרת, מגן, מביע.
סביר להניח שאני לא אהיה שם ממש בשדה הקרב, כי אני ככל הנראה יותר מוצלח בעבודה הומנית ולא פיזית, אבל כל החברים שלי- הג'ברים, החזקים, השריריים ובעלי הקוביות- יעמדו שם ויילחמו. הם יעמדו במצח נחושה אל מול האיום המעוניין למנוע מהמדינה שלהם ומהקרובים אליהם מלהמשיך ולהתקיים.
ואני, אני אחד מהקרובים הללו.
אני אחד מאלה שכל 22,000 ויותר החיילים נהרגו עבורו,
אני אחד מאלה שנשמר בעוד אחרים נפלו בשבי ועונו קשות,
אני אחד מאלה שיושב בבית ושותה כוס שוקו בעוד אחר קופץ בגופו אל הרימון בכדי להגן על חבריו,
אני אחד מאלה שמסתובב בקניונים עם חברים ועלול להיות בקרבת המחבל המתאבד הבא,
אני אחד מאלה שחבריהם והם עצמם חטפו מכה קשה כתוצאה מרצח של בני משפחתם בפיגוע כזה.
אני אחד מהם,
לכן אין סיכוי שאינני חש קרבה ליום הזה.
אני חש קרבה. קרבה גדולה וחזקה,
כחבל רחב המקשר ביני לבין ההרוגים, השבויים, הנפגעים, המשפחות הבוכיות.
אני יהודי. אני ישראלי. אני פה. ובגלל זה הדבר נוגע בי.
"אבות ובנים, סבתות ונכדים,
הלב של אימא מתפוצץ,
מי אשם לה,
מי יקבור את מי?
אבא בוכה על בן בוכה על אבא
אבא בוכה על בן בוכה על אבא."
(אביתר בנאי.)
הזיכרונות. ההבנה העמוקה שהזיכרונות-הפחדים-התקוות הם בעצם, בסופו של עניין, מי שאתה.
כמו מקיץ אל חלום,
מתחמק מן האור,
מגשש בין כתלי
החזון,
ערפילי כחלב,
כשל חולה מאוכזב,
המכווץ אישוניו-
אל תבכה- אני בוכה בשבילך,
אל תפנה- אני אצעד בשבילך,
עד כלות רגליי בחוליי,
עד אפול וגופי שבור,
למרגלות הנהר העכור.
שוב,
בהמיה רחוקה,
כמו עוד מוות בזוי,
הנסתר בסמטה שממול,
מנותק ואסור,
כטאבו על כתפיי
אם אותי תבקר
אל תבכה- אני בוכה בשבילך
אל תפנה- אני אצעד בשבילך
עד כלות רגליי בחוליי,
עוד אפול וגופי שבור,
למרגלות הנהר העכור.
אל הרוח,
אל המים,
אל האש,
כמו תפוח שרק מן העץ,
אל הדרך, עד אליך,
עוד לאופק,
כבת דמותך שהאיצה בי כדופק,
אל תפנה,
אל תבכה,
אל תכבה."
(ברוך פרידלנדר)
יש בעייתיות רבה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל,
העובדה שהתאריך כה קרוב ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, דבר שנראה לאנשים רבים כבעל ממדים נפרדים אשר האבל שצריך להיענק להם הוא שונה לגמרי,
העובדה שרבים אינם מציינים את "נפגעי פעולות האיבה" (והנה, אפילו שכחתי זאת לפני 3 שורות) בשם יום הזיכרון, דבר שבעיניי לפחות, נראה כחלק בלתי נפרד וחשוב באותה מידה אל מול הרוגי המלחמות,
הבעייתיות הזו.
אם נעמוד על האמת, קשה לי להתייחד עם היום הזה.
לצפות בסרטים ולהתרגש,
להאזין לשירים ולהזיל דמעה,
לשמוע סיפורים אישיים ולפתוח בי מחשבה עמוקה,
קשה לי. זה לא קורה לי.
אולי בגלל שאין לי שום קרבה מעשית לפעולות איבה או לשירות צה"לי, לא במשפחה הקרובה ולא בציבור חבריי. סביר להניח שאלו קצת מרחיקים ממני את החשיבות של היום הזה בעיניי, וחבל. זה רע לי.
אני מיד חושב על סיטואציות בשדה קרב, תחת אש-חיה,
או על קניון מרכזי והומה שמוכה ברגע אחד בפיצוץ עז וענני עשן אפור,
והסיטואציות האלו דווקא כן קרובות אליי.
אני בן 15. 3 שנים, 4 שנים בגג- ואני כבר שם. משרת, מגן, מביע.
סביר להניח שאני לא אהיה שם ממש בשדה הקרב, כי אני ככל הנראה יותר מוצלח בעבודה הומנית ולא פיזית, אבל כל החברים שלי- הג'ברים, החזקים, השריריים ובעלי הקוביות- יעמדו שם ויילחמו. הם יעמדו במצח נחושה אל מול האיום המעוניין למנוע מהמדינה שלהם ומהקרובים אליהם מלהמשיך ולהתקיים.
ואני, אני אחד מהקרובים הללו.
אני אחד מאלה שכל 22,000 ויותר החיילים נהרגו עבורו,
אני אחד מאלה שנשמר בעוד אחרים נפלו בשבי ועונו קשות,
אני אחד מאלה שיושב בבית ושותה כוס שוקו בעוד אחר קופץ בגופו אל הרימון בכדי להגן על חבריו,
אני אחד מאלה שמסתובב בקניונים עם חברים ועלול להיות בקרבת המחבל המתאבד הבא,
אני אחד מאלה שחבריהם והם עצמם חטפו מכה קשה כתוצאה מרצח של בני משפחתם בפיגוע כזה.
אני אחד מהם,
לכן אין סיכוי שאינני חש קרבה ליום הזה.
אני חש קרבה. קרבה גדולה וחזקה,
כחבל רחב המקשר ביני לבין ההרוגים, השבויים, הנפגעים, המשפחות הבוכיות.
אני יהודי. אני ישראלי. אני פה. ובגלל זה הדבר נוגע בי.
"אבות ובנים, סבתות ונכדים,
הלב של אימא מתפוצץ,
מי אשם לה,
מי יקבור את מי?
אבא בוכה על בן בוכה על אבא
אבא בוכה על בן בוכה על אבא."
(אביתר בנאי.)
הזיכרונות. ההבנה העמוקה שהזיכרונות-הפחדים-התקוות הם בעצם, בסופו של עניין, מי שאתה.
ואתה, מה לעשות, נוצרת פה, על האדמה הזאת, שספוגה בכל-כך הרבה דם מיותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה