אחווה יש רק אחת.

תזוזת המבט המחפש.
עוצמת הריצה.
חוזק החיבוק.
מהירות ירידת הדמעות.

זה ללא ספק היה אחד הרגעים המרגשים שלי במסגרת הצופים,
לראות אותם. לחבק אותם, לנגב את דמעותיהם של האנשים האהובים עליי יותר מכול.
אלו היו בסה"כ ארבעה ימים תמימים,
אלו היה בסה"כ גדודים נפרדים שמחולקים לאחוות,
וזהו זה, אין שום סיבה לגעגוע.

האהבה לשכבה היא סיבה מספקת לגעגוע.
אלו האחים שלי, זו האהבה היחידה שלי, זו המשפחה החזקה שלי.
הגדוד היה מעולה והאחווה הייתה מדהימה, המדריכה הייתה פגז וההתנסות הייתה ההדרכה הכי טובה שעשיתי עד כה. האוכל היה מעולה, האנשים מהשבטים האחרים היו מצחיקים, המורל היה בעננים והמסלולים היו נהדרים.
אבל הרגעים הקטנים האלו, בהם כל גופי נחנק ונשנק מעוצמת החיבוק.
המפגש החוזר הזה.

אחווה יש רק אחת, ללא ספק.

מוכר הבייגלך

ט'ינאינאינאי מלחמה!

שנינו בציור מקושקש.

"עכשיו, כשאדום ושורף בעיניים,
עכשיו, שנינו בציור מקושקש,
בלילה כזה טועם ת'שמיים
וירח מאיר כוכבים רחוקים אלף שנות אור.


ואת לידי אוחזת אלף ידיים,
אולי את רועדת, אולי זה מקור,
אל תחפשי משמעויות בשמיים,
בלילה כזה אני שלך."
(ג'וני שועלי.)

אני מתאפק כל פעם מחדש,
מתאפק מלגלות יותר מדי אהבה. זה כבר באמת מוגזם. זה כבר באמת מציף אותי.
החשיבות של השכבה הזו היא דבר אבסורדי, שלא עולה על שום דבר אחר בחיים שלי.
זה מדהים,
כמה רע ושורף לנו בעיניים,
כמו דוחפים לנו דיסטנס וסבל לפרצוף ואנחנו יחד,
כמה שהעלילה תהיה מקושקשת ומבולגנת, כמה שיהיה רועד וקר שם בחוץ,
אנחנו נאחוז ידיים. וזה הרבה יותר קשה להחזיק 40 ידיים בו-זמנית. ואנחנו עושים את זה. ובגדול.
אני לא צריך לחפש משמעויות בשמיים, מפה ועד להודעה חדשה,
אני צריך להנות מהרגע. להיות מוקסם מהעוצמה והפאר.
לא רוצה להיכנס לשכב"ג כרגע, לא רוצה. כיף לי ככה. טוב לי ככה.


זה הרגעים הקטנים האלו,
החיוך של שני אליי כשאני מעיף את המחבת מהתיק,
דן וקווין הולכים ומצחקקים יחד כשהם לא הכי מקורבים אחד לשני באופן טבעי,
ערימות של בנים ללא חולצה לובשים על עצמם את הציור שלי (שלי!$%$#),
ערימות של תיקים שהולכים... להנות בטיול הזה?
אני בספק.
אני בספק אם אצליח לשרוד 4 ימים, וזה בסה"כ 4 ימים, בלי לדבר עם חברי השכבה שלי.
אני אוהב את שכבת אחווה,
ואני יודע שאמרתי את זה ושזה חוזר על עצמה בצורה בנאלית אבל...
אני אוהב את שכבת אחווה, ואני מבין את זה יותר ויותר חזק, מיום ליום.

מוכר הבייגלך

אללה גדוד אריות וצוות לזוטא יש כרס!

מחר יהיה בסדר, בשבילי.

(שייגעצ, כי הגיע הזמן לחזור לתקופות עבר.)

כבר תכננתי מין רשימה של דברים נכזבים ומאכזבים שנכללים בחיי,
כבר תכננתי פוסט שלם שבו אמרר על גורלי הנורא.

אבל ישיבה עם גיטרה וחברים טובים, מספיקה בשביל לנער את הסיסטם, לשאוב את האבק ולהאמין לטוב ול"בסדר" שיהיו מחר. מבחנים, רפרטים באוניברסטה, לחץ זמנים ומורכבות צופית,
כל אלו נשכחו ממני בסוף השבוע הזה.
אני מתחיל מחדש, מלא מצבור כוחות, רענן מתמיד.

אני אוהב את שכבת אחווה יותר מאי פעם,
אה- סליחה, משפחת אחווה.
ואני מתכוון לזה.

"בדיוק כשאני מאבד תקווה, נזכרתי איך הגעת וידעת להוציא אותי בזמן,
בחצר בי"ס בהפסקה, אתה מחייך- הגעת ישר מהצבא.
כבר נהיה מאוחר, אחרי 19:30, אני לבד, בחוץ מחשיך,
ממש לפני שאני עף מהפסים, הרגשתי שאנחנו מתקרבים.
עם היד באוויר, ציירתי את החוף,
רוח ים, שני אחים,
כותבים שמות בחול,
מתחברים לגלים ולא רואים ת'סוף. עכשיו, עכשיו טוב."

מוכר הבייגלך

"אתם יודעים, הגעתי למסקנה. החיים שלנו ממש מעולים ואנחנו סתם מתלוננים על דברים לא חשובים".

ניתקתי ממסלולה, הלכה הדרך.

מצאתי דרך.
עכשיו ניתקתי ממסלולה, ניתקתי ממסלולה,
הלכה הדרך."
(ה-מרסדס.)

פעם עמדתי והתהלכתי על מסלול בטוח להצלחה.
ההצלחה בלימודים, במקרה שלי ובכיתה שלי, דורשת מאמץ. אם לא תלמד ולא תשקיע, זה פשוט לא יקרה. אני לא מאמין לילדים שטוענים ש"אנחנו לא צריכים ללמוד למבחנים, פשוט מגיעים למבחן ו... מצליחים."
אז זהו- שלא.
לא, לא מצליחים וזה לא עובד ככה.
לא תקבל במבחנים 100 אם לא תלמד לקראתם,
לא תקבל שבחים מהמורה אם לא תעשה שיעורי בית
ולא תזכה בסוף שנה לתעודה מחויכת שטופחת על הכתף אם לא תגרום לכך.
זה לא יבוא לבד.
ואני כבר מזמן ירדתי ממסלול ההצלחה הזה. מכורח המציאות, לא מרצון.
סדר העדיפויות שלי לא מעוות בכלל, אבל כן- הוא מציב את הלימודים במקום תחתון. שהייה עם המשפחה, למידה לאוניברסטה וצופים הם דברים שנמצאים בכמה ליגות מעל. זה גם לא ישתנה.

איזו תחושה נעלה זו השהייה בבית, כשכולם לומדים- ההברזה.
ההתחמקות מהסבל והשעמום בהתגלמותו,
הההתחמקות מהציונים הנעים בין 60 ל-70,
ומהררי שיעורי הבית,
ההתחמקות מהצווחות של המורות
ומהאנחות של עשרות התלמידים.
מנוחה מלאה, אני צריך לעשות את זה לעתים יותר קרובות.

ולא אכפת לי שניתקתי מהמסלול המוצלח,
אני אמצא מסלול אחר וכשארגיש שזה המסלול הנכון בשבילי,
אצליח שם.
בהתחייבות.

מוכר הבייגלך

יש! סמינר בשישבת!

כל מה שנחוץ.

זה רומן,
להעביר את הזמן,
ואם יתמזל מזלך
גם אהבה."
(אוטומוביל- יונתן רוזן, עוד אחד מהשירים השכבתיים.)




זהו זה, זה כל מה שנחוץ לי.
שכבת אחווה ולא יותר מזה.
שום כלום. אך ורק, לא אף אחד אחר.
שכבת אחווה.

הרמנו את זה.
האיחור לא משנה,
כי ניצנים לא הרימו מבנה שפעל בפורימון שלהם,
כי הספינה שלנו הייתה יותר טובה מהספינה של מצדה,
אבל היי- לא אכפת לי. זה אנחנו, זה העיקר וזה כל מה שנחוץ.
הספינה התנדנדה לה שם, בנוחיות, בנונשלנטיות מדהימה, כאילו לא עבדנו עליה כ"כ קשה. חניכים מחויכים, שכב"גיסטים מרוצים, אנחנו... מאושרים. אופוריה עצומה.
ואנחנו באמת משתפרים, אנחנו בונים לעצמנו איזשהו תהליך ארוך-טווח שכן, סרול, אני גאה להיות חלק ממנו. אני גאה בשכבה שלי ושמח על הרגע בו הכרתי אותם, כי הם ללא ספק הדבר הטוב ביותר שקרה לי.
אף אחד לא ידכא או יבאס אותנו,
אנחנו נגיד בפרצוף את כל מה שאנחנו רוצים,
אנחנו נגרום למהנדסים לאשר מבנים,
אנחנו נריץ שכב"גיסטים שעברו קורסי צופיות מפה ועד הודעה חדשה לגג החצובות,
אנחנו נשמח חניכים קטנטנים ונהיה מרוצים.

אל תגידו לי, "בלי השכב"ג זה לא היה עולה", כי גם בשכב"ג אפשר לספור על כף יד אחת כאלו שיודעים לעשות קשר מוט מסובך שכזה עם חבל סיירים ולהרים 100 קילו.
אל תגידו לי, "איחרתם בארבע שעות", כי מה לעשות, זה לא אשמתנו. אל תפילו עלינו דברים כי אנחנו עוד שכבת חמשושים קטנה ופעורה. אנחנו לא, אנחנו אחווה.
אף אחד לא יוריד אותנו.
זה התוצר שלנו, והוא הטוב ביותר שהרמנו עד היום,
אז אל תבאסו עם סיבות מצוצות מהאצבע.
משכב"ג בזק המהולל הייתי מצפה לקצת יותר.

כוסית, כוסית-על הספינה הזו, ואף אחד לא יגיד אחרת:

"אני רוצה לשחק במשחקים של השמיים, לעזוב את הרצפה ולא לגעת בינתיים, לשחרר את עצמי מהמשמעות, לעזוב ידיים- להתחבר לשטות." והנה, כשהספינה עמדה אנחת רווחה ענקית נפלטה מפי תוך תקווה לעומס פחות וזמן להשקיע בלימודים. אז חשבתי.

מוכר הבייגלך

היה לי ריח של מחנ"ק! ואז התקלחתי.