כבר תכננתי מין רשימה של דברים נכזבים ומאכזבים שנכללים בחיי,
כבר תכננתי פוסט שלם שבו אמרר על גורלי הנורא.
אבל ישיבה עם גיטרה וחברים טובים, מספיקה בשביל לנער את הסיסטם, לשאוב את האבק ולהאמין לטוב ול"בסדר" שיהיו מחר. מבחנים, רפרטים באוניברסטה, לחץ זמנים ומורכבות צופית,
כל אלו נשכחו ממני בסוף השבוע הזה.
אני מתחיל מחדש, מלא מצבור כוחות, רענן מתמיד.
אני אוהב את שכבת אחווה יותר מאי פעם,
אה- סליחה, משפחת אחווה.
ואני מתכוון לזה.
"בדיוק כשאני מאבד תקווה, נזכרתי איך הגעת וידעת להוציא אותי בזמן,
בחצר בי"ס בהפסקה, אתה מחייך- הגעת ישר מהצבא.
כבר נהיה מאוחר, אחרי 19:30, אני לבד, בחוץ מחשיך,
ממש לפני שאני עף מהפסים, הרגשתי שאנחנו מתקרבים.
עם היד באוויר, ציירתי את החוף,
רוח ים, שני אחים,
כותבים שמות בחול,
מתחברים לגלים ולא רואים ת'סוף. עכשיו, עכשיו טוב."
מוכר הבייגלך
"אתם יודעים, הגעתי למסקנה. החיים שלנו ממש מעולים ואנחנו סתם מתלוננים על דברים לא חשובים".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה