עכשיו ניתקתי ממסלולה, ניתקתי ממסלולה,
הלכה הדרך."
(ה-מרסדס.)
פעם עמדתי והתהלכתי על מסלול בטוח להצלחה.
ההצלחה בלימודים, במקרה שלי ובכיתה שלי, דורשת מאמץ. אם לא תלמד ולא תשקיע, זה פשוט לא יקרה. אני לא מאמין לילדים שטוענים ש"אנחנו לא צריכים ללמוד למבחנים, פשוט מגיעים למבחן ו... מצליחים."
אז זהו- שלא.
לא, לא מצליחים וזה לא עובד ככה.
לא תקבל במבחנים 100 אם לא תלמד לקראתם,
לא תקבל שבחים מהמורה אם לא תעשה שיעורי בית
ולא תזכה בסוף שנה לתעודה מחויכת שטופחת על הכתף אם לא תגרום לכך.
זה לא יבוא לבד.
ואני כבר מזמן ירדתי ממסלול ההצלחה הזה. מכורח המציאות, לא מרצון.
סדר העדיפויות שלי לא מעוות בכלל, אבל כן- הוא מציב את הלימודים במקום תחתון. שהייה עם המשפחה, למידה לאוניברסטה וצופים הם דברים שנמצאים בכמה ליגות מעל. זה גם לא ישתנה.
איזו תחושה נעלה זו השהייה בבית, כשכולם לומדים- ההברזה.
ההתחמקות מהסבל והשעמום בהתגלמותו,
הההתחמקות מהציונים הנעים בין 60 ל-70,
ומהררי שיעורי הבית,
ההתחמקות מהצווחות של המורות
ומהאנחות של עשרות התלמידים.
מנוחה מלאה, אני צריך לעשות את זה לעתים יותר קרובות.
ולא אכפת לי שניתקתי מהמסלול המוצלח,
אני אמצא מסלול אחר וכשארגיש שזה המסלול הנכון בשבילי,
אצליח שם.
בהתחייבות.
מוכר הבייגלך
יש! סמינר בשישבת!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה