עוצמת הריצה.
חוזק החיבוק.
מהירות ירידת הדמעות.
זה ללא ספק היה אחד הרגעים המרגשים שלי במסגרת הצופים,
לראות אותם. לחבק אותם, לנגב את דמעותיהם של האנשים האהובים עליי יותר מכול.
אלו היו בסה"כ ארבעה ימים תמימים,
אלו היה בסה"כ גדודים נפרדים שמחולקים לאחוות,
וזהו זה, אין שום סיבה לגעגוע.
האהבה לשכבה היא סיבה מספקת לגעגוע.
אלו האחים שלי, זו האהבה היחידה שלי, זו המשפחה החזקה שלי.
הגדוד היה מעולה והאחווה הייתה מדהימה, המדריכה הייתה פגז וההתנסות הייתה ההדרכה הכי טובה שעשיתי עד כה. האוכל היה מעולה, האנשים מהשבטים האחרים היו מצחיקים, המורל היה בעננים והמסלולים היו נהדרים.
אבל הרגעים הקטנים האלו, בהם כל גופי נחנק ונשנק מעוצמת החיבוק.
המפגש החוזר הזה.
אחווה יש רק אחת, ללא ספק.
מוכר הבייגלך
ט'ינאינאינאי מלחמה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה