עכשיו, שנינו בציור מקושקש,
בלילה כזה טועם ת'שמיים
וירח מאיר כוכבים רחוקים אלף שנות אור.
ואת לידי אוחזת אלף ידיים,
אולי את רועדת, אולי זה מקור,
אל תחפשי משמעויות בשמיים,
בלילה כזה אני שלך."
(ג'וני שועלי.)
אני מתאפק כל פעם מחדש,
מתאפק מלגלות יותר מדי אהבה. זה כבר באמת מוגזם. זה כבר באמת מציף אותי.
החשיבות של השכבה הזו היא דבר אבסורדי, שלא עולה על שום דבר אחר בחיים שלי.
זה מדהים,
כמה רע ושורף לנו בעיניים,
כמו דוחפים לנו דיסטנס וסבל לפרצוף ואנחנו יחד,
כמה שהעלילה תהיה מקושקשת ומבולגנת, כמה שיהיה רועד וקר שם בחוץ,
אנחנו נאחוז ידיים. וזה הרבה יותר קשה להחזיק 40 ידיים בו-זמנית. ואנחנו עושים את זה. ובגדול.
אני לא צריך לחפש משמעויות בשמיים, מפה ועד להודעה חדשה,
אני צריך להנות מהרגע. להיות מוקסם מהעוצמה והפאר.
לא רוצה להיכנס לשכב"ג כרגע, לא רוצה. כיף לי ככה. טוב לי ככה.
זה הרגעים הקטנים האלו,
החיוך של שני אליי כשאני מעיף את המחבת מהתיק,
דן וקווין הולכים ומצחקקים יחד כשהם לא הכי מקורבים אחד לשני באופן טבעי,
ערימות של בנים ללא חולצה לובשים על עצמם את הציור שלי (שלי!$%$#),
ערימות של תיקים שהולכים... להנות בטיול הזה?
אני בספק.
אני בספק אם אצליח לשרוד 4 ימים, וזה בסה"כ 4 ימים, בלי לדבר עם חברי השכבה שלי.
אני אוהב את שכבת אחווה,
ואני יודע שאמרתי את זה ושזה חוזר על עצמה בצורה בנאלית אבל...
אני אוהב את שכבת אחווה, ואני מבין את זה יותר ויותר חזק, מיום ליום.
מוכר הבייגלך
אללה גדוד אריות וצוות לזוטא יש כרס!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה