כל מה שנחוץ.

זה רומן,
להעביר את הזמן,
ואם יתמזל מזלך
גם אהבה."
(אוטומוביל- יונתן רוזן, עוד אחד מהשירים השכבתיים.)




זהו זה, זה כל מה שנחוץ לי.
שכבת אחווה ולא יותר מזה.
שום כלום. אך ורק, לא אף אחד אחר.
שכבת אחווה.

הרמנו את זה.
האיחור לא משנה,
כי ניצנים לא הרימו מבנה שפעל בפורימון שלהם,
כי הספינה שלנו הייתה יותר טובה מהספינה של מצדה,
אבל היי- לא אכפת לי. זה אנחנו, זה העיקר וזה כל מה שנחוץ.
הספינה התנדנדה לה שם, בנוחיות, בנונשלנטיות מדהימה, כאילו לא עבדנו עליה כ"כ קשה. חניכים מחויכים, שכב"גיסטים מרוצים, אנחנו... מאושרים. אופוריה עצומה.
ואנחנו באמת משתפרים, אנחנו בונים לעצמנו איזשהו תהליך ארוך-טווח שכן, סרול, אני גאה להיות חלק ממנו. אני גאה בשכבה שלי ושמח על הרגע בו הכרתי אותם, כי הם ללא ספק הדבר הטוב ביותר שקרה לי.
אף אחד לא ידכא או יבאס אותנו,
אנחנו נגיד בפרצוף את כל מה שאנחנו רוצים,
אנחנו נגרום למהנדסים לאשר מבנים,
אנחנו נריץ שכב"גיסטים שעברו קורסי צופיות מפה ועד הודעה חדשה לגג החצובות,
אנחנו נשמח חניכים קטנטנים ונהיה מרוצים.

אל תגידו לי, "בלי השכב"ג זה לא היה עולה", כי גם בשכב"ג אפשר לספור על כף יד אחת כאלו שיודעים לעשות קשר מוט מסובך שכזה עם חבל סיירים ולהרים 100 קילו.
אל תגידו לי, "איחרתם בארבע שעות", כי מה לעשות, זה לא אשמתנו. אל תפילו עלינו דברים כי אנחנו עוד שכבת חמשושים קטנה ופעורה. אנחנו לא, אנחנו אחווה.
אף אחד לא יוריד אותנו.
זה התוצר שלנו, והוא הטוב ביותר שהרמנו עד היום,
אז אל תבאסו עם סיבות מצוצות מהאצבע.
משכב"ג בזק המהולל הייתי מצפה לקצת יותר.

כוסית, כוסית-על הספינה הזו, ואף אחד לא יגיד אחרת:

"אני רוצה לשחק במשחקים של השמיים, לעזוב את הרצפה ולא לגעת בינתיים, לשחרר את עצמי מהמשמעות, לעזוב ידיים- להתחבר לשטות." והנה, כשהספינה עמדה אנחת רווחה ענקית נפלטה מפי תוך תקווה לעומס פחות וזמן להשקיע בלימודים. אז חשבתי.

מוכר הבייגלך

היה לי ריח של מחנ"ק! ואז התקלחתי.