אני כבר בן שמונה.

לא מעשן, ומאד איכותי."
(אני- יוני בלוך.)

יוני מאד רוצה להכיר אותך
הוא ישמח לקבל את הטלפון שלך
יוני מאד רוצה להכיר אותך
הוא ישמח לקבל את הטלפון שלך.

אני לא יכול לשים את האצבע על הנקודה המדויקת שזה קרה.
אולי, אולי כשהצופים התחילו לתפוס נדבך רציני בחיים שלי. כשהצופים התחילו להיות המשמעות שלי, מה שאני והדבר שאני הכי אוהב לעשות. אולי ברגע הזה התחלתי לפאר דבר אחד ולהזניח אחרים. להזניח קריאת ספרים, להזניח ציור, להזניח את הלימודים מדי פעם ואפילו את המשפחה שלי. הברזות משבתות-משפחתיות בשביל פעולות, היעלמויות מטיולים עם ההורים על מנת להגיע ליציאות שכבה והעדפה של דבר אחד על האחר. אולי, אולי מאותו רגע, או או תקופה, חלה איזשהי הדרדרות ביחסים ביני לבין ההורים שלי.

ואי אפשר להשוות את זה ליחסי ילדים-הורים אחרים, לטוב ולרע. אני רואה בני נוער שמקללים את הוריהם, מאחלים למותם, מקווים ללכת ולגור עם חברים ולא להיתקל בזוג הקשישים לעולם. אני רחוק מזה שנות אור: אני אוהב אותם ומעוניין בקרבה אליהם (?), אבל קצת קשה לי לשמוע את הנאומים החוזרים ונשנים, את הויכוחים המטאפוריים והצעקניים על כולם ואת התחושות שמלוות עם כל זה. אני כבר עייף מזה. הרבה פעמים אני מסתכל סביבי ואומר לעצמי, "אתם, הורים יקרים, צריכים להגיד לי תודה." תגידו תודה, כי זה לא מובן מאליו שאני נמצא רוב שעות היום בבית בזמן שאחרים משוטטים ברחובות ומשחקים בנשק מהמרכולית או גונבים ממנה. זה לא מובן מאליו שאני מתקשר ומדבר איתכם, כי יש אחרים ששולחים את עצמם לישון אצל חברים או מסתגרים 24/7 רק כדי לא להיתקל בפרצוף של הוריהם. זה לא מובן מאליו שאני מצליח בלימודים ושוקד כדי לבוא ולהגיד לכם "קיבלתי 100 במתמטיקה", בזמן שאחרים שמים זין ולא לומדים למבחנים או מכינים שיעורי בית. זה לא מובן מאליו.
אז נכון, זה גם לא מובן מאליו שאתם מממנים לי צופים, פלאפון, לימודים בכיתת מצוינות, אוניברסיטה, מחשב ודברים כאלו ואחרים. אבל... צריך הערכה מהצד השני. ואפילו, אם היה מדובר בריבים רק איתי, הייתי עוד מחפש מה דפוק אצלי בנוסף לכול. אבל הריבים זה עם כל הילדים בבית הזה.
די.
תניחו לי,
תנו לי לנשום,
תפסיקו לצעוק.
אני עוד אמצא את עצמי רחוק מפה (ואני מסוגל להסתגר בשבט, עכשיו כשיש לי מפתח).

"ובשבילי את מגדלור,
ואני כמו סירה בים.
רק את יכולה לעזור לי,
היחידה בעולם."

מוכר הבייגלך

My Father Roared!

ג'וני מדבר אתי על אהבה.

יושבים כאן במרפסת.

הוא נותן לי הרגשה טובה-

בטון דיבור הכ"כ אופייני

הזה המהוסס

אני יוצא נקי כזה,

בשעה שהוא נכנס."

(ג'וני- אריק ברמן).

ברוכים הבאים לחלק השני בסדרה "החברים של מוכר הבייגלך". אחרי שבפעם שעברה הכרנו את ניקה, כתבנו לה את זה בפייסבוק וקיבלנו מכתב ארוך ומרגש, הפעם אנחנו מתחדשים.

הבלונדינית!
סתם נו. יש בהדסה הרבה יותר מסתם בלונדיניות. יש לה בעיקר תמונות איתי, למרבה הפלא. ואני לא הטיפוס המצטלם, אז זה מפתיע.

טוב, האמת שיש עוד חוץ מהשתיים הללו, אבל אין לי כוח. לא סתם הדסה אוהבת את "מישהו לרוץ איתו" ולא סתם זה משהו שמאפיין את הקשר ביננו. אפשר לנתח את הדמות של תמר מהספר (והסרט) מפה עד מחרתיים, אבל הדברים העיקריים שבולטים בה הם הכנות, ההתחשבות באחר, האכפתיות, הרגישות, הנפלאות והטוהר של הדברים שיוצאים מפיה. לרוב גם הנכונות שלהם.

ובכלל, יש בסרט הזה מוזיקה כ"כ טובה.

התכונות האלו הן התכונות שמאפיינות את הדסה מאד. צריך לתת חשיבות רבה לדברים שיוצאים מפיה, כי תמיד (תמיד.) הם מלווים במחשבה מעמיקה קודם-לכן. לא קיימים הרבה אנשים כאלו- כאלו שיחשבו שוב ושוב לפני שיגידו משהו, כאלו שישננו את המשפט שיוצא מפיהם כדי לוודא שהוא לא פוגע באדם שאתה מדבר איתו או רומז על איזשהו משהו לא נעים כלשהו. האנשים האלה מתחשבים, רגישים ואכפתיים.

הדסה כזאת.

"נכון את יודעת, כ"כ משגעת.

ולפני שאת בורחת בואי בלי פחד,

קחי אותי ככה."

יודעים מה? אני אפרוש עכשיו.
קשה לי לתאר את הדסה. בכלל, קשה לתאר חברים. במיוחד כשיש בכל אחד מהם ייחודיות גדולה כל-כך, בייחוד כשהם מכילים תכונות ואופי שקשה להעביר את הרגש שהוא מעביר בי במילים.

היא חזרה פתאום, הנה היא בבית.

מוכר הבייגלך

תן לי רק דקה לנשום, באת לי כ"כ כ"כ פתאום.

"Fireeeeeeeeeeee!"

"שבט" (תמונה לא ברורה, אבל ניחא).

"בזק"

כתובות אש- יום צופה 2010

עבדנו על זה יחד,

שקדנו, השקענו, הזענו, נשרפנו, התעייפנו,

אבל בסוף הצלחנו. זו הייתה אחת מכתובות האש היפות שהיו בשבט.

וזו הייתה רק הועדה שאני הייתי אחראי עליה.

שכבת אחווה אימפריה!

מוכר הבייגלך

חופש שבועות בול במקום.

אתה עודך צעיר.

תקוע בגוף מגודל."
(אם לא היום אז מחר - יוני בלוך.)

המצעד הגדול של מוכר הבייגלך, מוכנים?
המקום ה-7: ספרים. וחבל. הארונית שלי מלאה בספרים נהדרים. בזמן שילדים בגילי קראו את "ג'ינג'י" אני כבר טבעתי בעמוס עוז ודוד גרוסמן. אני אוהב לקרוא, אני מרגיש בוגר ונאור יותר כשאני קורא. אבל... אין לי זמן. אני חייב למצוא לעצמי זמן- הקריאה עושה לי טוב. מקום 7 זה נמוך מדי.

המקום ה-6: טלוויזיה. זה נשמע פתטי וכשהורים כועסים על הילדים שלהם זה בעיקר בגלל העובדה ש"אתם יושבים יותר מדי זמן מול הטלוויזיה ולא בלימודים". לפעמים שוכחים כמה טלוויזיה נכונה יכולה להיות איכותית. אפשר להעביר דרך המסך תמונות, רגשות, מידע, הבנות, תובנות. קחו את אבודים לדגומה.

המקום ה-5: מוזיקה. בלי זה לא היה... היה. לא היה כיף, לא היה מרגש, לא היה מעניין, לא היה מפעים. מוזיקה, על כל גווניה, היא פעמים רבות תמצית החיים. יכול להיות שיש לי טעם רע בהרבה דברים, אבל תודה לאל- את הטעם במוזיקה שלי אני מעריץ: מרסדס, יוני בלוך, אריק ברמן, היהודים, הג'ירפות, שוטי הנבואה, מטרופולין, אהוד בנאי, אביתר בנאי, אריק איינשטיין, מוניקה סקס, הביטלס ועוד ועוד.

המקום ה-4: ציור. זו תרפיה לנפש. אני כ"כ נהנה לצייר, לשבת מול השולחן, עם עיפרון ואיזה צילום עם זוויות ותנוחות גוף מעניינות... ולצייר. אני לא מתכוון לוותר על הקורס ציור החדש. הוא עושה לי טוב. הימים עמוסים, השבועות לחוצים, הזמן מתקתק, אבל לצייר במשך שעתיים וחצי שבועיות עושות לי טוב. אולי אני גם אנסה להתקבל לתלמה ילין, רק בשביל לראות מה אני שווה, אם בכלל.

המקום ה-3: אוניברסיטה. כך זה היה לפחות השנה, אני בספק אם אני אמשיך את זה שנה הבאה. תמיד ידעתי להפריד בין חינוך פורמלי (בעעי"ס) וחינוך בלתי פורמלי, כמו בצופים. ידעתי איפה אני נהנה ורק מחכה לפעמים הבאות וידעתי איפה אני ממש... סובל. סובל. האוניברסיטה הייתה אחת מחוויות הלמידה היותר טובות שהיו לי. מי ידע שלמידה כזאת יכולה להיות כיפית?

המקום ה-2: בי"ס. יש אנשים שיתרוצצו מיום עבודה לפעולה לישב"צ כשיש להם בגרות למחרת, כי... מה לעשות? הבי"ס נמצא אצלהם במקום ה-45. אז אבאמא, תגידו תודה. תגידו תודה שהלימודים חשובים לי. אני מסתכל על אנשים סביבי שעושים את כל מה שעולה ברוחם בהקשר של הלימודים ובשבילם זה בגדר המלצה. אני משקיע, אני עובד, אני לומד וזה שווה את המאמץ- אני מוציא ציונים טובים.
אז באופן חד פעמי זה מתנגש לי עם צופים, תרפו קצת. תגידו תודה.

המקום ה-1 והנוצץ: צופים. ואין צורך להוסיף מילה.

זהו סדר העדיפויות שלי, אבא ואימא, ואם הוא לא נראה לכם- אתם בבעיה רצינית. לא אני.
יודעים למה? כי זה לא הולך להשתנות.

"הרגלים רעים לא משתנים. לעזאזל...
כל מה שבא לי,
זה לעבור את זה.
שכחתי כמה להרגיש זה כואב."

מוכר הבייגלך

13/05/10 22:28• באמת יצא יפה והיה גם כייייייייייף :]]] - ורוית ארזו

את יודעת איך זה, כשאת איתי.

כשאת איתי- אני רוצה למות."

("כשאת איתי אני רוצה למות"- יוני בלוך.)

יש היגידו שממבט זריז על החברים של X, אפשר לקבוע ולאבחן את אופיו של X עצמו.

יש היגידו מנגד שזה חרטה גמור, אבל אם אני דומה לחבריי, אני מעריץ את עצמי.

אפשר להגיד שיש לי טעם חרא במוזיקה, בלבוש, באתרי אינטרנט, בעיצוב, בציור, בבחירת צבעים, בבחירת מסלולי ומגמות לימוד, אבל בחברים... בחברים יש לי טעם טוב.

לכן, חשבתי שמן הראוי להקדיש פוסט או שניים לחברים המדהימים הללו. ייקח לי נצח לתאר בכתב את תכונות האופי הנהדרות שלהם, לכן אעשה את זה בחלקים.

קבלו את חלק א' מסדרת "החברים של מוכר הבייגלך":

הרוסיה!

לא סתם בחרתי להתחיל ברוסיה, ניקה. היא פשוט בת-חווה הכי מדהימה שפגשתי. הכי. היא ראויה להערצה, מהווה כוח גדול שאני יכול רק לשאוף להגיע אליו. אם כל האנשים בעולם הזה היו כמוהה, היה לנו הרבה יותר טוב פה.

"עשית לי ת'מוות, עכשיו גם גרמת לי לבכות... תהיי אלוהים נחמדה" (אלוהים נחמדה- יוני בלוך).
אני יושב פה מול המחשב ומנסה לתאר את ניקה במילים.
"אל תקטפי לי את דבי, אני לא עשיתי לה שום דבר רע. תהיי אלוהים נחמדה."
"אם את לא מסוגלת, אז לא. אם את לא מפחדת, אז לא. אם את לא מתמשכת, אז לא."
אני לא מצליח לתאר את ניקה במילים, אני גם לא מצליח לנסות ולחשוב. השיר הזה קוטע לי את חוט המחשבה ואולי הוא מתאר בצורה מדויקת את התחושה שלי לגביה. היא... אלוהית. ממש. זה נשמע גדול ופתטי. עם זאת, היא פשוט בן-אדם מדהים. היא... היא יכולה לעשות לי את המוות, לגרום לי לבכות, לגרום לי לשמוח, לאהוב אותה בשנייה, להיות מאושר על הרגע שבו הכרתי אותה, להודות לפורציה שהביא אותו למשפחה שלנו. היא יכולה להעלות בי כ"כ הרבה תחושות בו-זמנית ובזמן קצר כ"כ.
אני שוכב על המיטה של ניקה. היא שוכבת לידי. אנחנו מביטים בתקרה, בקירות הירוקים שלה, בגלשן שלה, במערכת התופים העצומה שלה, בשטיח הלבן הפרוותי שלה. היא מספרת לי על רני, על אהבתה לאחווה, על שנאתה לניצנים. היא מספרת לי על החברים הערסים שלה מלבוביץ', היא מספרת לי על תחושותיה כלפי הצוות וכלפי העתיד. כלפיי. היא שואלת מה אני מרגיש ולי קשה להסביר. אני מוותר, כי במילא לא אצליח לבטא את עצמי כמוה, קם מהמיטה, שם את השיר שמתאר את תחושתי ביוטיוב וחוזר לשכב לידה. אני כותב לה מכתב, אני מסביר לה את התחושות שלי. היא כותבת לי מכתב, מספרת לי כמה היא אוהבת אותי ומרגישה ששיניתי אותה. ואני, אני לא מצליח להסביר לעצמי ולה כמה היא שינתה אותי. בכלל, יש שיגידו שאדם לא משנה אדם, אבל כשאתה חלק מקבוצה כזו אהובה וכשאתה חבר בתנועת הצופים, אתה מבין את עוצמת היכולת לשנות. ניקה שינתה אותי. לטובה, כמובן.
הרוסיה הקטנטנה הזו, אוהבת מרסדס כמוני, נתנה לי להתפרע במטבחה עם שוקו ומרשמלו, העלתה לפניי את קסמה של הקטורת, גילתה לפניי את עצמי. עצמי חדש, וטוב יותר. עצמי שאני אוהב יותר. בזכותה.
אחרי המשפט הבטחה בכיתי כי אני פוסית ואידיוט. ניקה לקחה אותי לצד בפעולה שאחרי, הצטלמנו ליד הג'ריקן המקולל ("הם... הם הרביצו לי!!!6%^#$%#") והיא הביאה לי מכתב. קראתי, בנשימה אחת. היא סיפרה לי שם כמה ההצטרפות לצופים שינתה אותה והאנשים פה מדהימים אחד-אחד והיא לא מסוגלת לתאר את התחושות שלה. היא הוסיפה ואמרה, באותו מכתב שנפרש על ידי שלושה עמודים בערך, עד כמה אני אחד מהאנשים ששינו אותה יותר מכול. כמה היא לא יודעת איך להודות לי על זה.
ואני בטוח שהיא לא מבינה כמה אני מרגיש אותו דבר עכשיו, לגביה.

מוכר הבייגלך

יו"ר בשנייקל בשטר.

tanA = sinA / cosA ו- cotA = cosA / sinA

מה נהיה ממני?
איך פעם הייתי חוזר הביתה, מנחית את התיק על הרצפה, אוכל משהו חפוז, רץ לשיעורי הבית, מסיים אותם ב-10 דקות ואת שאר אחה"צ מבלה עם חברים?

איך פעם הייתי מתכונן 2 דקות וחצי למבחן ומוציא בו מאיות, שוב ושוב ושוב?

איך פעם הייתי יושב בבי"ס, מביט בעיניים מעריצות במורה, לומד, שוקד, כותב ומשקיע?

מה נהיה ממני?

איך הגעתי למצב שבו היום אני חוזר הביתה, מנחית את התיק על הארון, אוכל משהו גדול, צופה בטלוויזיה, מתיישב על הפייסבוק או לעדכן את הבלוג המטופש הזה, הולך לצופים, חוזר, מגלה שיש לי ש.ב עצומים למחר ומכין אותם עד 00:00 בלילה?

איך הגעתי למצב שבו היום אני צריך לשקוד בלי הפסקה למבחן, כדי להוציא בו מעל 85, וזה רק אם אני לומד בכלל, מה שלא סביר למצוא אותי עושה?

איך הגעתי למצב שבו היום אני יושב בכיתה, מקשקש ציורים במחברת ומעתיק מדי פעם, בעצלנות?

מה אני מתבכיין לעצמי?

נמאס לי. נשבר לי.

כבר הגדרתי לעצמי את אותם הדברים מאות פעמים ואני ממשיך להתבכיין ולא להבין שאני עוד לא מדריך, כך שהזמן שלי עוד רב ושאני לא בתיכון, כך שאין לי 1000 בגרויות על הראש?

אני חייב להפסיק להתלונן, לעזוב את הבלוג הזה וללמוד.

אה, אבל אני בצופים.

מוכר הבייגלך

איזה כיף זה להוסיף לפה תמונות, גם אם הן לא קשורות בעליל.

אקורד מינור בשביל העצב, להדגיש שאין לו אף אחת...

אין לי אף אחת..."

(נפוליאון - יוני בלוך.)

מסיבת שנות ה-60 2009. חחח התכוונתי שזה מסיבה סטייל שנות ה-60, אבל היא התקיימה ב-2009 ו.. נו, לא משנה. אחווה אימפריה.

מחנק 2009

סמינר קיץ 2010

טיול פתי"ק 2009

פעולת פרידה מבעוקה- 2007 או 2008

מסדר דמעות 2008

מחנון חורף 2010- רשפיים סטייל

ים L ים 2009

טקס פתי"ש 2008

טקס נעורים- 2007 או 2008

טיול פתי"ש 2008

התנחלות שכבתית אצל הדסה- 2010

הפיכה לשכבה 2009

הבטח'ה 2009

ארוחת בוקר גדודית 2009

גם אם אשקוד על המחשב יומם וליל במשך חודש לא אצליח לאסוף את כל התמונות מכל האירועים הגדולים של אחווה, או לתאר על קצה המזלג את עוצמת החוויות ואת גודל הזיכרונות שיש לי איתם. וזה נראה כמו בכי מר, על תקופות עברו ועל סוף גמור. אבל... זה לא סוף, ובטח לא גמור. אני לא עוזב את השבט, ואני לא פורש. בסה"כ נכנסנו לשכב"ג. אני חושב שדווקא עכשיו חשוב לזכור שהשכבה מעל הכול. אנחנו לא נתפזר, אנחנו לא ניטמע, אנחנו לא ניעלם בין השכבות האחרות, אנחנו נישאר אחווה: חזקים, מגובשים, אוהבים. זה לא שאני עצוב, אבל רק ברור לי שאין לי אף אחת מלבד השכבה הזו. אף אחת.

אני בכלל לא אתחיל לנסות להסביר לעצמי את התחושות והמחשבות שההשכב"גות העלתה בי. אני גם ככה לא אצליח. זה מסובך מדי, זה מסורבל מדי וזה יותר מהכול- מבלבל. אבל גם את זה נעבור.

מוכר הבייגלך

על מי אני עובד? מה שכב"ג מה.