("כשאת איתי אני רוצה למות"- יוני בלוך.)
יש היגידו שממבט זריז על החברים של X, אפשר לקבוע ולאבחן את אופיו של X עצמו.
יש היגידו מנגד שזה חרטה גמור, אבל אם אני דומה לחבריי, אני מעריץ את עצמי.
אפשר להגיד שיש לי טעם חרא במוזיקה, בלבוש, באתרי אינטרנט, בעיצוב, בציור, בבחירת צבעים, בבחירת מסלולי ומגמות לימוד, אבל בחברים... בחברים יש לי טעם טוב.
לכן, חשבתי שמן הראוי להקדיש פוסט או שניים לחברים המדהימים הללו. ייקח לי נצח לתאר בכתב את תכונות האופי הנהדרות שלהם, לכן אעשה את זה בחלקים.
קבלו את חלק א' מסדרת "החברים של מוכר הבייגלך":
הרוסיה!
לא סתם בחרתי להתחיל ברוסיה, ניקה. היא פשוט בת-חווה הכי מדהימה שפגשתי. הכי. היא ראויה להערצה, מהווה כוח גדול שאני יכול רק לשאוף להגיע אליו. אם כל האנשים בעולם הזה היו כמוהה, היה לנו הרבה יותר טוב פה.
אני יושב פה מול המחשב ומנסה לתאר את ניקה במילים.
"אל תקטפי לי את דבי, אני לא עשיתי לה שום דבר רע. תהיי אלוהים נחמדה."
"אם את לא מסוגלת, אז לא. אם את לא מפחדת, אז לא. אם את לא מתמשכת, אז לא."
אני לא מצליח לתאר את ניקה במילים, אני גם לא מצליח לנסות ולחשוב. השיר הזה קוטע לי את חוט המחשבה ואולי הוא מתאר בצורה מדויקת את התחושה שלי לגביה. היא... אלוהית. ממש. זה נשמע גדול ופתטי. עם זאת, היא פשוט בן-אדם מדהים. היא... היא יכולה לעשות לי את המוות, לגרום לי לבכות, לגרום לי לשמוח, לאהוב אותה בשנייה, להיות מאושר על הרגע שבו הכרתי אותה, להודות לפורציה שהביא אותו למשפחה שלנו. היא יכולה להעלות בי כ"כ הרבה תחושות בו-זמנית ובזמן קצר כ"כ.
אני שוכב על המיטה של ניקה. היא שוכבת לידי. אנחנו מביטים בתקרה, בקירות הירוקים שלה, בגלשן שלה, במערכת התופים העצומה שלה, בשטיח הלבן הפרוותי שלה. היא מספרת לי על רני, על אהבתה לאחווה, על שנאתה לניצנים. היא מספרת לי על החברים הערסים שלה מלבוביץ', היא מספרת לי על תחושותיה כלפי הצוות וכלפי העתיד. כלפיי. היא שואלת מה אני מרגיש ולי קשה להסביר. אני מוותר, כי במילא לא אצליח לבטא את עצמי כמוה, קם מהמיטה, שם את השיר שמתאר את תחושתי ביוטיוב וחוזר לשכב לידה. אני כותב לה מכתב, אני מסביר לה את התחושות שלי. היא כותבת לי מכתב, מספרת לי כמה היא אוהבת אותי ומרגישה ששיניתי אותה. ואני, אני לא מצליח להסביר לעצמי ולה כמה היא שינתה אותי. בכלל, יש שיגידו שאדם לא משנה אדם, אבל כשאתה חלק מקבוצה כזו אהובה וכשאתה חבר בתנועת הצופים, אתה מבין את עוצמת היכולת לשנות. ניקה שינתה אותי. לטובה, כמובן.
הרוסיה הקטנטנה הזו, אוהבת מרסדס כמוני, נתנה לי להתפרע במטבחה עם שוקו ומרשמלו, העלתה לפניי את קסמה של הקטורת, גילתה לפניי את עצמי. עצמי חדש, וטוב יותר. עצמי שאני אוהב יותר. בזכותה.
אחרי המשפט הבטחה בכיתי כי אני פוסית ואידיוט. ניקה לקחה אותי לצד בפעולה שאחרי, הצטלמנו ליד הג'ריקן המקולל ("הם... הם הרביצו לי!!!6%^#$%#") והיא הביאה לי מכתב. קראתי, בנשימה אחת. היא סיפרה לי שם כמה ההצטרפות לצופים שינתה אותה והאנשים פה מדהימים אחד-אחד והיא לא מסוגלת לתאר את התחושות שלה. היא הוסיפה ואמרה, באותו מכתב שנפרש על ידי שלושה עמודים בערך, עד כמה אני אחד מהאנשים ששינו אותה יותר מכול. כמה היא לא יודעת איך להודות לי על זה.
ואני בטוח שהיא לא מבינה כמה אני מרגיש אותו דבר עכשיו, לגביה.
מוכר הבייגלך
יו"ר בשנייקל בשטר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה