(אני- יוני בלוך.)
יוני מאד רוצה להכיר אותך
הוא ישמח לקבל את הטלפון שלך
יוני מאד רוצה להכיר אותך
הוא ישמח לקבל את הטלפון שלך.
אני לא יכול לשים את האצבע על הנקודה המדויקת שזה קרה.
אולי, אולי כשהצופים התחילו לתפוס נדבך רציני בחיים שלי. כשהצופים התחילו להיות המשמעות שלי, מה שאני והדבר שאני הכי אוהב לעשות. אולי ברגע הזה התחלתי לפאר דבר אחד ולהזניח אחרים. להזניח קריאת ספרים, להזניח ציור, להזניח את הלימודים מדי פעם ואפילו את המשפחה שלי. הברזות משבתות-משפחתיות בשביל פעולות, היעלמויות מטיולים עם ההורים על מנת להגיע ליציאות שכבה והעדפה של דבר אחד על האחר. אולי, אולי מאותו רגע, או או תקופה, חלה איזשהי הדרדרות ביחסים ביני לבין ההורים שלי.
ואי אפשר להשוות את זה ליחסי ילדים-הורים אחרים, לטוב ולרע. אני רואה בני נוער שמקללים את הוריהם, מאחלים למותם, מקווים ללכת ולגור עם חברים ולא להיתקל בזוג הקשישים לעולם. אני רחוק מזה שנות אור: אני אוהב אותם ומעוניין בקרבה אליהם (?), אבל קצת קשה לי לשמוע את הנאומים החוזרים ונשנים, את הויכוחים המטאפוריים והצעקניים על כולם ואת התחושות שמלוות עם כל זה. אני כבר עייף מזה. הרבה פעמים אני מסתכל סביבי ואומר לעצמי, "אתם, הורים יקרים, צריכים להגיד לי תודה." תגידו תודה, כי זה לא מובן מאליו שאני נמצא רוב שעות היום בבית בזמן שאחרים משוטטים ברחובות ומשחקים בנשק מהמרכולית או גונבים ממנה. זה לא מובן מאליו שאני מתקשר ומדבר איתכם, כי יש אחרים ששולחים את עצמם לישון אצל חברים או מסתגרים 24/7 רק כדי לא להיתקל בפרצוף של הוריהם. זה לא מובן מאליו שאני מצליח בלימודים ושוקד כדי לבוא ולהגיד לכם "קיבלתי 100 במתמטיקה", בזמן שאחרים שמים זין ולא לומדים למבחנים או מכינים שיעורי בית. זה לא מובן מאליו.
אז נכון, זה גם לא מובן מאליו שאתם מממנים לי צופים, פלאפון, לימודים בכיתת מצוינות, אוניברסיטה, מחשב ודברים כאלו ואחרים. אבל... צריך הערכה מהצד השני. ואפילו, אם היה מדובר בריבים רק איתי, הייתי עוד מחפש מה דפוק אצלי בנוסף לכול. אבל הריבים זה עם כל הילדים בבית הזה.
די.
תניחו לי,
תנו לי לנשום,
תפסיקו לצעוק.
אני עוד אמצא את עצמי רחוק מפה (ואני מסוגל להסתגר בשבט, עכשיו כשיש לי מפתח).
"ובשבילי את מגדלור,
ואני כמו סירה בים.
רק את יכולה לעזור לי,
היחידה בעולם."
מוכר הבייגלך
My Father Roared!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה