Energy.

המנטרה הקבועה
האמרה שנאמרת אינספור פעמים
המחשבה שלא מפסיקה לרוץ בראש
שוב
ושוב
ושוב.

והרי, פיסות הרוגע והשלווה השבועיות האלו מהן מצבור האנרגיה שלי. אליהן אני מגיע חלוש ושפוף, ומהן אני יוצא מלא ומוכן לעוד כמה ימים, עד הזרמת האנרגיה הבאה.
וגם כשמשהו בצינורות ההובלה מתקלקל, והאנרגיה לא מוזרמת כולה, המעט שכן הספיק להגיע- ממצה את עצמו ועושה את עבודתו כהלכה.
מי היה מאמין, בשיחות הטלפון האינסופיות והארוכות בתחילת שנה, שהם יהפכו בשבילי למצבור אנרגיה ולא להפך. או גם להפך.
לא צריך ללכת סחור סחור, לא צריך להתפלסף יתר על המידה. אפשר להגיע והכול, כמו איזה מטען רגשי גדול מתמלא במהירות הגבוהה ביותר.
מתמלא דרך המילים,
מתמלא דרך היד הקוראת לעזרה,
מתמלא דרך החיוך והצחוק.

אז למה אני לא מפסיק לחשוב על הסוף?

מוכר הבייגלך
צ'ארלי המצחיק צ'פלין.

הונג-קונג.

הייתה בי תמיד התפיסה של עקרונות לפני אנושיות.
אני משתייך לקבוצה מסוימת, שמחנכת למשהו מאוד מסוים, ודולגת בערכים ועקרונות מאוד מסוימים, ובגלל זה, לעשות דברים שחוצים את הגבולות הללו הם טעות.
אבל בשישי בערב הבנתי שזה לא טעות- זה אנושיות.
זה אנושי לנסות, זה אנושי לרצות לחוות, זה אנושי להרגיש
אנחנו בני אדם לפני שאנחנו כל דבר אחר.
והיה לי כיף, ואני לא מתחרט.
ואני גם די בטוח שלא אמרתי את השטויות שאומרים שאמרתי!

מוכר הביגלך"יהודהההההה, אני אוהב אותךךך!"

אולי. אולי.

שיסתדר כבר,
שייכנס לקצב הרגיל,
שיחזור למצב רוח הטוב,
שתחזור השמחה.
שיהיה טוב.

בקשות גדולות, הא?
מוכר הבייגלך.

אריות עולה עולה.

בא לי שיהיה מוצלח.
בא לי שזה יהיה הטיול הכי משמעותי וטוב שעברתי בצופים.
בא לי להצליח להעביר על הצד הטוב ביותר את כל מה שרציתי.
בא לי שלא יהיו בעיות.
בא לי ששני לא תזכיר את המדריכים הקודמים שלה.
בא לי שהם ימשיכו לתת כזאת אהבה.
בא לי שהטיול הזה רק ייתן להם יותר רצון ומוטיבציה לבוא לצופים.
בא לי שהם יחזרו ויספרו רק חוויות טובות להורים שלהם.
בא לי 100 מתוך 100.

וזה לא יכול לקרות. 100 מושלם זה הרבה מעבר ליכולות של כולם. אין מדריך מושלם, אין טיול מושלם. במיוחד עם חניכים כאלה... תמיד יהיו בעיות. שיהיו.
רק שנצליח להתמודד איתם ביחד.

טיול פתי"ש 2010-
שיהיה לנו בהצלחה.

מוכר הבייגלך"אני.. כזה... אתאיסט." "אה, אושרי, עוד חניך לקבוצה שלך!"

מאית השנייה.

יש לך אחריות.
יש לך אחריות ואתה לא יכול להתחמק ממנה.
ברגע שיש לך חניכים, במיוחד כשהם בעלי מוגבלויות, האחריות שלך היא גדולה ורצינית. אתה צריך לדאוג שהם ייהנו, יחזרו בטוחים הביתה, יאכלו בטיולים. יש לך אחריות ענקית.
ובמאית השנייה שלא הסתכלת, שהפנת את הגב, אפילו אם זה לרגע אחד קטן,
איבדת את זה. לא ביצעת את האחריות שלך.

וככשני נעלמה, זו הייתה החצי דקה הכי מלחיצה בחיים שלי.
תודה לאל שמצאנו מאותה כ"כ מהר.
מאית שנייה אחת יותר מדי, ואני לא יודע מה עלול היה לקרות.

יהיה בסדר. ישתפר. נתמודד.
והלוואי ונמשיך לקבל כזאת אהבה.

מוכר הבייגלך
איזה כיף! התגעגעתי ללחץ הלימודים הזה!! (לא.)

אל תחפש רחוק

תישאר קרוב.
כי ככה זה לאהוב את עצמך
לא מול המראה.
תיכנס לתוך - כן זה יכול להעיר אותך

תסתכל לה בעיניים
תנשך את השפתיים
עד שזה יכאב לך, קצת.
בתוך תוכך היא מחכה
שתקפוץ לתוך המים ותפתח את העיניים
וזה ישרוף לך
קצת.
בתוך תוכך תדע."

מאז הסמינר בכפר סילבר, אי שם בתחילת כיתה ט', העברנו פעולה משותפת של בזק-רשפים, אחווה-להבות. הייתה פעולה... די מוצלחת. מאז נוצרו קשרים מאוד רציניים וכיפיים בין אנשים משתי השכבות. זה הספיק להתחזק בסי"ס ובקורס אבל לי אף פעם לא היה קשר עמוק איתם.
וגם את גיא לא הכרתי.
ובכל זאת. למרות שלא הכרתי אותו, המחשבה, רק קמצוץ המחשבה מעלה בי כמעט ודמעות. אולי האסוציאציה הראשונית של יהב שעולה לי לראש מעלה את הכמעט-דמעות האלו, אולי השילוב של אובדן ושירים עצובים שמתנגנים במחשב גורמים לכך, ואולי... אולי רק הסיפור.
סיפור על נער צעיר, שלא הספיק לגדול וליהנות ממיטב הדברים שאפשר ליהנות מהם, וכבר המחלה היכתה בו. בגיל כ"כ צעיר. היכתה, ועזבה. ושוב חזרה. אבל הפעם... חזק מתמיד.

איך שכבה שלמה יכולה להתמודד עם אובדן כזה?
אם לי זה מלא כזה זעזוע, ואני בכלל לא הכרתי אותו, אני לא יודע מה קורה שם.

זה מפחיד אותי.
מוות, אובדן, צער, התמודדות, שינוי חברתי. זה מפחיד אותי.
אני לא רוצה להיחשף לזה. בבקשה לא.

אל תחזרי.
אל תבדקי אותנו.

אין פנאי, ואין עוד תקווה.

הכול מתמוטט,
נשאר רק חלום."
(שקיעתה של הזריחה - פורטיס)

הכול השתבש.
שום דבר לא עבד.
לא עמדתי בזה.
נשברתי.
מולם.

מוכר הבייגלך
זה הרגע בו אני מרים את עצמי מהדיכאון העמוק והשחור שנכנסתי אליו ואומר: "אושרי, בפעולה הבאה תבוא ותפציץ. לא סתם בחרו בך. לא סתם!" אבל... מצטער. דווקא מתאים לי דיכאון עמוק. כיפור שמח.

כן, אהבה אחת שלטה בה

והלב אצלה הוא לא לשימוש חוזר
מה שלפני שנים קרה בה,
לא, היא לא תתגבר.
זה יחזור, זה חוזר."
(אהבה אחת- יציאת חירום)

אהבתי את ניר דדי. הוא היה מהמדריכים המשקיענים: כותב את הפעולות בצורה מסודרת, בולט בצוות, מעמיס עלינו מושמושים בכמויות מסחריות, דואג שהכול בסדר אצלנו ושאנחנו מבינים ומגיבים. היה לו חשוב לטפח את הקבוצה שלנו ולגרום לה להיות גוף אחד מאוחד, שבהמשך השנים יהיה חלק מוביל בגדוד. היום, אני רואה שזה קרה. הקבוצה מנתה את נועם, קווין, יהב, יניב, דן, כולם אנשים שמראים נוכחות תמידית בשבט ובאיורעים שכבתים ושכב"גיים. הוא הצליח לעשות הרבה. לעומת זאת, שאר הבנים לא אהבו אותו... הם צחקו על תחבושת הגב הענקית שלו ועל המניירות הנשיות שלו ולא הפסיקו להשוות אותו למדריכה שלהם נטלי מכיתה ד'. ואני? לא היה לי למה להשוות אותו. המדריך הראשון, הזיכרון החזק.

צ'אקי הייתה מדהימה. באותה שנה היא הייתה הבן-אדם שהכי הערצתי ואהבתי, כל הזמן חיפשתי את חברתה, את הדיבור איתה, את החלפת הבדיחות שלנו. בסוף השנה הבנתי שגם היא אהבה אותי- היא הכינה לנו מחברות סיום שנה מושקעות וכתבה לי "מה כבר אפשר לומר על ילד כ"כ מקסים? חניך מעולה, תמיד משתתף ורוצה בטובת כולם. פשוט נהנתי להדריך אותך בכל רגע במהלך השנה, ואפילו למדתי מזה כמה דברים... אני בטוחה שבשנה הבאה תשתמש בתכונות הטובות שלך להנהיג את הגדוד- שיהיה הכי טוב בעולם!" טוב, אני לא יודע אם אני מנהיג כלשהו בשכבה, אבל היא בהחלט הכי טובה שיש. הערצתי את צ'אקי, כ"כ הערצתי אותה שכשהיא שמרה מאיתנו דיסטנס בשנתיים שאח"כ, לא עשיתי מזה עניין גדול כמו שאר הקבוצה.

בעוקה היו הצוות האגדי. היה בהם משהו מאד אלוהי- תמיד חושבים עלינו, תמיד גלגלי המוח שלהם פועלים בכדי לנסות ולהרים אותנו כמה שיותר גבוהה. ובלי טיפת השוואה, הם היו ההרכב מדריכים הכי טוב בשבט באותה שנה. מנו הפך לדמות חיקוי שאם בכולם היו ולו חצי מהתכונות שלו, העולם שלנו היה נראה הרבה יותר טוב. מורן הייתה המדריכה המועדפת עליי, התחברתי אליה במהלך השנה ותמיד הרגשתי שחיבוק ממנה הוא אמיתי וכנה. עינב הייתה נסיכה מקסימה, רצה אליי כשהעזתי לאחר לפעולה ומיהרה להסביר לי מה עושים ולהחזיר אותי לעניינים- ללא ספק המדריכה שכולם היו רוצים. מרקוב'יץ, ונופר, ומורן הראשג"דית- כולם כ"כ מדהימים. הם יצרו מיתוס של "הצוות המושלם" והם, כמו גם הצוותים האחרים, העבירו אותנו תהליך עצום ששינה אותנו מקצה לקצה.

רוחמה פלטה. כמה תעוזה. כמה אומץ. כמה גבורה. כמה רצון להעביר אותנו הבטחה משמעותית. וההבטחה שלנו באמת הייתה כזו- משמעותית, רצינית, חוויתית. זה משהו ששכבות אחרות יכולות לחלום עליו- לעבור תהליך ולסיים אותו כשאתה אומר, "וואו. אני אחר עכשיו." ליאור, המכונה אלוהים שהיא המדריכה האידיאלית, הצופה האידיאלית, הבן-אדם האידאלי. עידו, המצחיק והסטלן שלולא הוא השנה הייתה עוברת בקשיחות ובקור, עדן שידעה להגיד תמיד את מה שצריך להגיד עכשיו וממנה שאבתי כ"כ הרבה רעיונות ועצות, ופטמה- הרשמ"דית האדירה, ללא ספק. הייתה שנה קשה, הרבה היו בטוחים שהם לא הולכים לבכות מהם במסדר דמעות ושהם לא באמת מחוברים אליהם. לקראת סוף שנה, הובן שלא. טוב, מה, ים אל ים!

שט'וחע. יהיה לי קשה לתאר אותם בפסקה קצרצרה, בעיקר בגלל שזה כל-כך טרי. עד לפני חודש הם עדיין הוגדרו המדריכים שלנו. גם איתם היו לי רגעים קשים, שיחות ארוכות, רגעי שבירה, אבל בסוף הסתכלתי אחורה וראיתי שכבה אחרת לגמרי, שכבה שאני אוהב יותר, שהולכת להיות שכבה משמעותית בשכב"ג ובשבט, שכבה מגובשת בהרבה יותר, שכבה שאני אוהב כ"כ. והם היו הגורם העיקרי לכך. וזה לא שעד ט' לא אהבתי את השכבה שלי... אהבתי מאד, אבל לא באותן עוצמות שאני מדבר עליהן. וצריך להיות צוות מטורף כדי להצליח לעשות את מה שהם הצליחו לעשות איתנו. ועוד לשבץ אותי בצמי"ד...

ועכשיו, אני.
אני עומד מהצד השני של החשמלית.
אני הוא זה שמעביר את הסיכומים.
אני הוא זה שבונה פעולות וערכים.
אני המדריך.

איך הזמן טס לי ככה?
איך הספקנו?
איך אני אעמוד בזה?

מוכר הבייגלך
אללה פעולה ראשונה!!!1

קיץ 2010.

"קר, אפילו עכשיו כשזה קיץ,
אפילו ש-90 מעלות,
עשית לי ת'מוות,
עכשיו גם גרמת לי לבכות."
("אלוהים נחמדה"- יוני בלוך)

קורס חמישיות 2010, מחנ"ק 2010, ימי עבודה, ימי עבודה, ימי עבודה, סמינר פתיחת שנה, קורס מדריכי צמי"ד, יציאות שכבה, פעולת גילוי רשג"דית, ישיבות צוות, התנדבויות, מסיבת שיבוצים, פעולת פרידה, שיחות שיבוצים, פעולות שכב"ג, חפירות סיום בפורום אחווה, לילה לבן אצל יהב, שיחת שמיניסטים, ים, שינה, פעולת צמי"ד, ביקורי בית, מתמטיקה ועוד כיף.

אני אתגעגע. נכון שאלה היו חודשיים עמוסים, לחוצים ודחוקים, כמעט וחסרי שעות שינה ברובם ומלווים בימים גדושים באירועים שלא הותירו זמן לנשום, אבל היי- זה היה קיץ מדהים.
וקיץ כזה הוא הכנה מעולה לשנה, שכולי תקווה שהולכת להיות מדהימה לא פחות.

אריות אימפריה.

מוכר הבייגלךשצריך גם לזכור לנשום. זה טוב לגוף.

פתאום מכתב בא מרחוק.

בעיניי הילדים,
אורות קטנים-קטנים.
פתאום היה לי טוב כל-כך."
(פתאום היה לי טוב- שולה חן)

אף פעם לא הרגשתי ככה.
כלומר... ככה. מין תחושת ביטחון ושמחה כוללת כזאת. תחושה של שדה פורח באביב, תחושה של זהב שמש, תחושה של ים רחב-רחב. תחושה פראית כזו, אך עם זאת שלווה. בטוחה.
הרי אין לי מה לדאוג.
שום דבר כבר לא ינפץ לי השמחה.
גם אם יהיו תקלות, ההורים לא ישתפו פעולה, החניכים לא יצאו ללילה, הגדוד לא ירצה לקבל את הקבוצה. כך או כך, אנחנו נעבור הכול. קבוצת צמי"ד השנה הולכת להראות מעצמה בשבט, בשכב"ג ובכל מקום אפשרי. שום דבר לא יעמוד בדרכנו.
אני מרגיש שמח ובטוח שיהיה מעולה.
ואף פעם לא הרגשתי ככה.

מוכר הבייגלך

והכול כנראה בזכות הארבעה ימים האלו, שהיו נפלאים ונתנייתים.

לא רגיל.

אושרי אתה פשוט תותח!!! גאה ליהיות איתך באותה כיתה =]

‎אתה מלך !

דוגרי מלך!

איך אני גאה בך יתותח (:

אתה פשוט שפיץ' ברמה שאני לא מסוגל להגיד אפילו...אני סומך עלייך שתיקח מהתפקיד הזה מלא דברים ושתפציץ!חולה עלייך יא ילד מפגר((=אימפריה!

תותח, כבר אמרו לך?XD

בהצלחה אושרי יתותח =]
אושרי.אמרתי לך כבר,אתה פשוט,מלך.באמת....♥♥♥♥♥

וזה רק בפייסבוק. כשיצאתי מהבית ואמרתי את התפקיד שלי, השכבה הזו הראתה לי את עצמה מחדש. כל פעם מחדש.

כ"כ הרבה תמיכה, ואהבה, ואיחולי הצלחה. כל אחד ואחד מהם יהיה מדריך מדהים, והמעטים שקיבלו צוות-שבט יעשו את זה בצורה נפלאה וירימו את הקבוצה הזו!

When I'll get older, I'll be stronger.

שישיסטים 2010-2011 יטריפו את השבטטטטט!

מוכר הבייגלך

ש... מדריך... צמי"ד. אשכרה.

אני לא רגוע, אני לא מבין.

וזה לא בטוח,
אם יש עתיד
או אין עתיד."
("יש טבעת"- יוני בלוך.)

מרכזים זה כדי להרים קלפים ולהתעסק עם חשבוניות הרשמה. ראשי שבטים זה רק כדי להתעסק עם המס והבנק ולהביא את הסיר פויקה או משהו בסגנון. מה שבאמת מניע את השבט הוא השכב"ג. שכב"ג חזק אומר שבט חזק. שום מרכז לא יבוא ויהפוך פה את היוצרות ואף ראש שבט לא יצליח לעורר את המקום ולחולל שינוי. כי שינוי אמיתי יגיע משכב"ג שרוצה לשנות.
ואחווה, הם השכב"ג האידיאלי. השכב"ג הרצוי, ולא המצוי.
אנחנו שכבה חזקה שפועלת נכון ומסוגלת לשנות. ואנחנו גם לא נפחד להגיע את מה שיש לנו להגיד.
הבעיה היא, שאנחנו שישיסטים. בסך הכול שישיסטים, שהמילה שלהם עלולה להיתפס כנחותה ממילה של שביעיסט ושמיניסט. והבעיה העיקרית היא שהשביעיסטים והשמיניסטים הנוכחיים הם השכב"ג המצוי. ולא, לא הרצוי.

עכשיו, כשאנחנו גדלים והופכים לשישיסטים, לחלק של שליש מהשכב"ג (אם לא יותר, כי 38 שכב"גיסטים לא טועים), אנחנו צוברים כוח נוסף. אנחנו הופכים לחזקים יותר. אנחנו צריכים ללמוד לנצל את הכוח הזה ואת ההשפעה שלנו,
גם אם זה אומר להתכסח עם שכבות שמעלינו.

When I'll get older- I'll be stronger.
שישיסטים 2010-2011 יטריפו את השבט! ושמישהו ינסה לעצור אותנו.

מוכר הבייגלך

השבט השמח זהו הפרס הכי חשוב. והוא שלנו לעד.

Good morning camp Friedlander!

Good morning Jarjr!


שום מילה, שום תמונה, שום סיפור, שום ציטוט או בדיחה יכולים לתאר ולו עשירית מעוצמת החוויה.
סינסינטי 2009 היה הדבר, ללא ספק, הכי טוב שעברתי אי פעם. השילוב של חברים טובים, התנגשות תרבותית, הכרת אנשים חדשים, צופיות וחו"ל גרמו לאיזשהי תחושה עילאית שלא הפסיקה לרגע במשך שלושה שבועות.
ועכשיו, כשמשלחת סינסינטי 2010 חזרו והחלו לספר חוויות ולהעלות תמונות לפייסבוק, יחד עם כל אלו- עולות בי מחדש אותן תחושות מהמשלחת שלי. אותן תחושות של געגוע, של רצון לחזור. שם הכול היה כל-כך נפלא ולא מתוסבך. כמו מימי האגם השקט שלא צופן בחובו שום מסתורין, כמו מרחבי המדשאות והעצים הירוקים שקולות המצייצים מנעימים את ההליכה בהם וכמו השקט של שאר סועדי המחנה כאשר עמדנו על השולחן וצרחנו את הג'ימאליה המסורתי.
הכול היה כל-כך פשוט ומקסים שם, רחוק.
ואני כל-כך רוצה לחזור.

מוכר הבייגלך

Tonight is gone be a good night.

אז הבאנו אותה בצורה אלגנטית

מתים מבפנים,
חיים מבחוץ,
אוכלים קוראים
מדברים ישנים,
צוחקים מבפנים-
על חיים אבודים."
(איש קש- מוניקה סקס.)

זה מחייב. אי אפשר להיכנס לשכב"ג ולא להפציץ.
זה כמו להגיע לפעולות בלי חאקי, זה כמו להיות בשבט בזק ולא לעשות מורל, זה כמו להיות באחווה ולא לצחוק על קארן.
זה בלתי אפשרי. זה מחייב- שכב"ג = צריך להפציץ. ובלי הנחות: כל יום בשבט. כמעט כל פאקינג יום.
ואנחנו השכבה הכי טובה שיש, ולכן אנחנו באמת מפציצים, כיאה לשכב"גיסטים טריים. באנו והבאנו אותה באלגנטיות- הגענו, עבדנו, השקענו וכל זה בלי יותר מדי פוזה והתבכיינויות של "למה-אנחנו-היחידים-שבאים-לימי-עבודה?!".
עם הזמן ובעיקר אחרי הקורס חמישיות, הימי עבודה התחילו לתפוס תאוצה משמעותית וגם השכב"ג הותיק התחיל לבוא. ואז מצאנו את עצמנו מנהלים חיים שלא חשבנו שננהל אי פעם- חיים כלפי חוץ, אבל מתים מבפנים: מתים לישון, מתים לשבת בנחת מול הטלוויזיה או המחשב, מתים להיפטר מכל השעות הארוכות האלה לקראת המחנה. חיים, וגם זה בקושי.
אבל אנחנו גם יודעים שהכול ישתלם. החיים האבודים שאנחנו כה חושקים בהם כרגע יראו לנו כשאריות אבק אל מול המחנה האגדי שנרים. ואנחנו נרים מחנה אגדי, כי שכב"ג בזק אימפריה.

מוכר הבייגלך

ועדת הדרכה 2010- כי אחותכם ועדה משנית!

חבל הטבור.

סיפור אוטוביוגרפי הוא כתב חיים. טקסט אישי שבו אדם מדבר על עצמו ועל רגשותיו וכיצד הוא הגיע להיות מה שהוא היום. כתיבת חיים היא עניין של בחירה. מה נכתוב בתוכה, איזה אירועים שהתרחשו שאותם אני רוצה לחשוף, האמת כמין סוג של עדות, של זיכרון. אך בפועל אוטוביוגרפיה זה תחום די פרוץ ואף אחד לא יכול להגיד איך לספר את הסיפור.
האמנה האוטוביוגרפית קובעת תנאי בסיסי שחותמים בו שני הצדדים והוא אומר שהמחבר הוא הגיבור. עם זאת, לעתים המחבר מספר על אדם אחר שהוא חלק אינטגראלי ממנו, חלק אינטגראלי מהטקסט והשאלה היא היכן הגבול ועד מתי אפשר לכתוב על האדם האחר מבלי שהטקסט כבר לא יהיה שייך לכותב ולאוטוביוגרפיה שלו.

הספר "הבטחה עם שחר" של רומן גארי מוגדר כאוטוביוגרפיה. מכאן, כי המחשבה הראשונית בעת פתיחת העמוד הראשון של הספר היא שלפנינו כתב חיים על עלילותיו של רומן הנ"ל. עם זאת, בתום הקריאה אנחנו סוגרים את הספר ומגלים שלאורך כל הדרך קראנו אוטוביוגרפיה שתיארה דווקא את אמו של רומן. מכאן, כי יש סתירה של אמנת האוטוביוגרפיה- המחבר, רומן גארי, הוא איננו הגיבור, אלא אמו.

אך- האומנם? יכול להיות שהקשר בין שתי הדמויות הוא כה חזק ומשמעותי, שדרך קריאת חייה של אמו נסיק מסקנות ונגלה את רומן עצמו לעומק. יכול להיות שהתלות של דמות אחת באחרת גורמת לנו לגלות את שתיהן במקביל, ללא קשר לזהות המחבר או הגיבור. יכול להיות שבכל זאת, בתום קריאת "הבטחה עם שחר" דווקא כן קראנו אוטוביוגרפיה של רומן גארי.

"לפעמים אנחנו במסלול התנגשות ואנו פשוט לא יודעים זאת.

גם אם התאונה הייתה באשמתנו, או שלא היה דבר שיכולנו לעשות בנוגע לזה.

אישה בפאריז הייתה בדרכה לעשות קניות. אך היא שכחה את המעיל שלה וחזרה בכדי לקחת אותו. כשהיא לקחה את המעיל שלה מהמתלה, הטלפון צלצל. היא עצרה בכדי לענות לו ושוחחה בטלפון מספר דקות.

בזמן שהאישה הייתה בטלפון, דייזי תרגלה לקראת ההופעה של בבית האופרה בפאריז. ובזמן שהיא תרגלה, האישה, שסיימה לשוחח בטלפון, יצאה החוצה בכדי לקחת מונית.

עכשיו, נהג מונית הוריד נוסע קודם-לכן ועצר בכדי לשתות כוס קפה. וכל הזמן הזה דייזי תרגלה.

ונהג המונית שהוריד את הנוסע שלו קודם לכן, ועצר בכדי לקנות את כוס הקפה, אסף את האישה שהייתה בדרכה לעשות קניות ושפספסה את המונית הקודמת. נהג המונית נאלץ לעצור את המונית בשל אדם שחצה את הכביש, אשר יצא לעבודה חמש דקות מאוחר יותר מבדרך-כלל, משום שהוא שכח לכוון את השעון.

בזמן שהאיש, שמאחר לעבודה, חצה את הכביד, דייזי סיימה את החזרה ועשתה מקלחת. בזמן שדייזי התקלחה, המונית חיכתה מחוץ לבוטיק עבור האישה בכדי לאסוף חבילה שלא נעטפה עדיין, משום שהבחורה שהייתה אמורה לעטוף אותה, נפרדה מהחבר שלה בלילה שלפני, ושכחה.

כשהחבילה נעטפה, האישה, שחזרה אל המונית, נחסמה על ידי משאית משלוחים. כל זאת בזמן שדייזי התלבשה. משאית המשלוחים נסעה והמונית יכלה לנסוע. בזמן שדייזי, האחרונה להיות לבושה, חיכתה לאחת מחברותיה אשר היה לה שרוך נעל שנקרע. בזמן שהמונית נעצרה וחיכתה לרמזור, דייזי והחברה שלה יצאו מחלקו האחורי של התיאטרון.

ואם רק דבר אחד היה קורה בצורה שונה,

אם אותו השרוך לא היה נפרם,

או אם משאית המשלוחים הייתה זזה מספר רגעים קודם-לכן,

או שהחבילה הייתה נעטפת ומוכנה משום שהבחורה לא הייתה נפרדת מהחבר שלה,

או שאותו אדם לא היה שוכח לכוון את השעון והיה מתעורר 5 דקות קודם-לכן,

או שנהג המונית לא היה עוצר בשביל לשתות כוס קפה,

או שהאישה לא הייתה נזכרת במעיל שלה והייתה נכנסת למונית ראשונה,

דייזי וחברתה היו חוצות את הכביש,

והמונית הייתה חולפת.

אך משום שהחיים כפי שהן, סדרה של צמתים ואירועים מחוץ לשליטתם של כולם,

המונית הזו לא חלפה, ודעתו של הנהג הזה הייתה מוסחת לרגע.

והמונית פגעה בדייזי."

("סיפורו המופלא של בנג'מן באטן" - 01:49:41-01:53:13)

ולא רק החיים של דייזי קרו איך שקרו בגלל סדרת האירועים שקרתה לה,

החיים של כולם הם כאלו. כולם מוצאים את עצמם בסיטואציות כאלו ואחרות בגלל אירועים אחרים שקדמו להם וכלל לא קשורים אליהם. ואולי, רק אולי, גם החיים שלי הם תוצר של אירועים קטנים שלא קשורים אליי בכלל.

אולי, אם המורה שלי הייתה מסרבת למשלחת המגייסים להיכנס לכיתה באותו יום, לא הייתי מקביל פלייר על הצופים.

אולי, אם המזכירה בבי"ס היסודי שלי לא הייתה מגיעה באותו יום, היא לא הייתה משכפלת מספר פליירים לכל התלמידים ואז לא הייתי מקבל אחר.

אולי, אם מכונת הצילום לא הייתה עובדת באותו יום, שום מזכירה לא הייתה עוזרת ולא הייתי מקבל פליייר.

אולי, אם לא היה לי פלייר, לא היה לי איפה להניח אותו.

אולי, אם לא היה לי איפה להניח אותו, אימא שלי לא הייתה מוצאת אותו ומשכנעת אותי לבוא לצופים.

אולי, אם אימא שלי הייתה פחות עקשנית היא לא הייתה מצליחה להביא אותי עד לשבט ולהישאר שם.

ואז, אולי, לא הייתי מכיר את שכבת אחווה.

בסיטואציה כזו, כל חיי היו בוודאי נראים אחרת לגמרי.

ואם תקראו אוטוביוגרפיה שלי, תקראו למעשה אוטוביוגרפיה על שכבת אחווה.

ואם תקראו אוטוביוגרפיה על שכבת אחווה, תקראו למעשה אוטוביוגרפיה שלי.

כי אני מרגיש, שאני אחווה. שזה הדבר שהכי חשוב לי.

ואולי, רק אולי, מרוב ימי עבודה, פעולות ומפגשים, ה"אני = אחווה", משתלט עליי ואני מאבד מהזהות האישית שלי, אולי חבל הטבור שלי מחבר אותי ישירות אל השכבה?

לא. כי שכבת אחווה מצליחה לגרום לכל אחד להביא את עצמו ולבטא את הזהות האישית שלו לתוכה. היא לא מוחקת אותה.

מערכת הצמתים והאירועים השונים שהובילו כל אחד מאיתנו להגיע לשכבה הזו, שינתה את חיינו מקצה לקצה.

וטוב שכך.

מוכר הבייגלך

מה הקשר קורס חמישיות?

צבע צהוב.

אני לא מתעסק בפוליטיקה. זה לא באמת מעניין אותי. יש לי אנשים בכיתה שמכירים את שמות כל השרים, יודעים אילו תחבולות ופרוטקציות התחוללו באילו משרדים ומודעים לכל קשרים ומגעים שמתרחשים בין מדינת ישראל למדינות זרות.
ואני? אני מדפדף בעיתון לעמוד הבא, אני גולש באינטרנט הרחק ממבזקי החדשות ומזפזפ לערוץ אחר כשקולה של יונית לוי עולה מהטלוויזיה. בקיצור- הקשר ביני ובין מודעות פוליטית באמצעי התקשורת הוא מקרי בהחלט.
השבוע קלטתי שזה פוגע בי.
אי אפשר לא-להיות מעודכן במדינה הזו. זה מסוכן. עם כל השאננות וההתעלמות מהחדשות האחרונות, הופתעתי לגלות שגלעד שליט נמצא בשבי כבר 4 שנים. הפעם האחרונה שבכלל קראתי כתבה מלאה עליו הייתה בימי הקלטת הרחוקים מכבר.
פתאום קלטתי שהצמיד הצהוב שהגיע עם העיתון הוא לא טעות בפס הייצור, הוא צמיד המסמל פדיון שבויים בינלאומי.
פתאום קלטתי שאנשים לא החליפו את התמונות ב-facebook לכחול-לבן כי זה יפה יותר, אלא כאות הזדהות עם גלעד.
פתאום קלטתי שהכותרות "מסע חייו" ו"הדרך האחרונה" שהתעופפו מול עיניי בפזיזות, הן לא כותרות מסרטים או ספרים חדשים- הן כותרות שמייצגות את ההליכה של משלחת שליט לכיוון ירושלים.
והם אפילו עוברים בנתניה.

ואני? אני לא נשאר מעודכן.
ואני מרגיש שאני ממש חוטא.
פשוט ככה- חוטא.
אז את השלב הראשון של ההכרה בבעיה עברתי, עכשיו רק נותר להתעדכן.

הייתי מניאק, ולא ידעתי שאני מניאק

עד שהבנתי,

שמתאים לי להתחבר לטוב.

שעדיף מלשנוא זה לאהוב.

שכל איש ואישה שברחוב,

רוצים לחיות באהבה."

(הייתי מניאק - שוטי הנבואה.)

אני שונא גם עייפות. להיות עייף מרגיש לי כמו בזבוז זמן- העיניים הופכות כבדות ונעצמות לאט עד שאתה... נרדם. ואז, השינה הזאת שאתה נופל אליה, היא בזבוז זמן מוחלט. אפשר לעשות כל-כך הרבה דברים בזמן הנתון. אפשר ללכת לסרט, אפשר לארגן יציאת-שכבה, אפשר להיות בשבט, אפשר לעזור ליו"רים של המחנה. אפשר לעשות המון דברים. אבל, יכול להיות, שעדיף כרגע לישון. עדיף להיכנע לכבדות העיניים ולהיעצמות האטית ופשוט ליפול אל הכר. אז, יהיה לך התירוץ המושלם כשלא תלך לסרט, כשלא תארגן יציאת-שכבה, כשלא תלך לשבט וכשלא תעזור ליו"רים של המחנה.

אני ידוע כאדם טיפש. הטיפשות הזו גם גרמה לי לסרב לתת לעיניים להיעצם. בסופו של דבר עשיתי את כל מה שרציתי לוותר עליו תוך כדי שינה. בסופו של דבר הלכתי לשבט, אין אפס. וגם אחרי הפוסט הזה, אני אלך לשבט כי אני אמשיך לעשות את מה שאני עושה בעיניים עיוורות. ואין בזה שום רע- אני אוהב את זה. אני נהנה בשבט, האנשים שנמצאים בסביבתי הם האנשים הכי מדהימים שנתקלתי בהם אי-פעם והם, כמוני, כבר לא ישנים חודש. הבעיה פה היא שיש חיים מחוץ לקופסא.

יש לי עוד משפחה. היא אומנם קטנה יותר ועברה איתי פחות חוויות וטיולים עוצמתיים ובעלי משמעותיים, אבל הם חשובים. הם נותנים לי אוכל, בית, בגדים, כסף. אלו לא דברים שמובנים מאליהם. הם מעניקים לי אהבה שלא מקבלים בכל בית, או כזו שאנשים רק היו מייחלים לה בבית שלהם. הם מטפחים אותי, עוטפים אותי בחמימות תמידית ואכפתיות- הם ישנאו את עצמם אם יקרה לי משהו רע ויהיו עסוקים זמן רב בהאשמה-עצמית. ואני? אני לא מחזיר להם תודה. למה? כי אני בשבט.

אין רע בשבט. השבט, השכבה והצופים הם שיא הטוב. באמת.

אני רק ידוע כאדם טיפש. ובמסגרת הטיפשות הזו, אני לא מצליח לתזמן. לא מצליח לנווט את עצמי גם לפה וגם לפה. אסור לי לשכוח מאיפה באתי, מהי המשפחה המקורית שלי ושאני צריך להעניק גם להם את השיחה הנעימה, את הטלפון בדרך, את הישיבה בסלון מול הטלוויזיה. הם לא מקבלים את זה ממני. ואני האשם היחידי.

מוכר הבייגלך

"אל תתן לחיים להשתלט לך על הצופים."

אני ארוץ אליך

תמיד מעליך,
אני ארוץ אליך,
להציץ בעיניך.

אם רק תבוא..
כל הציפורים מצייצות
בדלת שלך,
כל הציפורים מצייצות
לאהבה.
כל הציפורים מנסות לגעת בך
כל הציפורים מבקשות מהפכה."
("ארוץ אליך"- שרון רוטר.)

like.
להשתחרר מוקדם, מישהו לרוץ איתו, קוקה-קולה, לאכול בחוץ, חופש, תחושת בחירה, מוסיקה ישראלית, לחן, המילה "מפטפט", גני חיות, גני שעשועים, שיחות ארוכות, להשאיר את החלק הטעים באוכל לסוף, טיולים, ימי שבת, להתעורר ולקלוט שאין בי"ס, להתעורר ולקלוט שהיום יום שבת, טיים עוף, בלאק, BBB, לימון גראס, הפלאפל מול הגנדן, בילויים, תענוגות, קולנוע, פייסבוק, שנינות, משחקי מילים, הבדיחות של זוהר זריהן, הבדיחות של שי דדון, כשיהב צועק לי "אימפריה!", כשרויטמן ואני מתעקשים שהשני יותר מלך/ה, כשהכול מתבצע לפי התוכנית, עמידות בלו"ז, למידה באוניברסיטה, פלסטרים, חיבוקים מחבקים, כתום, זמני אולטראס, מחנות קיץ ומפעלים צופיים, טיולי פסח, חופש גדול, להבריז, הצלחה בלימודים, לדעת שיכולתי להיתקע ברגל של השולחן עם הזרת וזה לא קרה, גשם, בריכה, ים עם השכבה, תקופת סינסינטי, מגבות יבשות, שמיכות פוך, הפוף שלי, Hot, hotVOD, ספרים, חנויות מלאות ספרים, חנויות צפופות עד אפס מקום, הופעות, ג'וני הקטן, google, הבלוג-חרטה הזה, הפלאפון שלי, שכבת אחווה, שבט בזק, נתניה, אוכל בכמויות, תחושת שיבעון, התחשבות, גילויי אהבה סתמיים, מורות שמחמיאות לי על היותי בצופים, ציונים גבוהים, לא להיות בבית המון זמן וכשאני חוזר לגלות 99 נוטיפיקיישנס, לקנות דיסקים, אס-אמ-אסים, להיות בשבט, להיות בשבטים אחרים ולהבין ששלנו יותר טוב, פעולות טובות שזורמות לי, צמידים חדשים, המיטה שלי, שקיעה וזריחה, חוף ים בלי להיכנס למים, צופים, אבודים, לצייר ולכתוב ולגלות שזה מצליח לי ואני מרוצה מהתוצר, תערוכות, לשבת עם איש-שיודע-לנגן-טוב-בגיטרה, להירדם מתחת לשמש, להסתנוור קלות מהשמש, חולצות צופים, ה"טיפ! טיפ! עולהההה!" של איגלו, רשימות שמסודרות לרוחב, כמשהו רע נגמר, כשהכול מסתדר, כשאחווה מצליחים ובגדול, כשהצוות גאה בנו, כששכב"גיסטים אחרים מחמיאים לנו, כשהמרכזים הצעירים והבוגרים מרוצים מאיתנו, כשהשבט מלא חניכים, לבנות פעולות, נסטי קר, קניון השרון, לסדר את הגבות, להיות יחף, הנעליים החדשות שלי, כשבדיחה מצליחה לי, השתיקה שאחרי "חוגגים לו יום-הולדת, מ-עכ-שיו!", לא לצאת פראייר, לעזור- ברצינות, הכיתה שלי לפעמים, הידיעה ששנה הבאה מלאה באומנות אומנות אומנות, אומנות, מחיאות כפיים, כששוכבים אחד על השני, להירדם על מישהו, שקי שינה, קרח, החדר שלי, כשהמחשב שלי עובד פרפקט, כשנאור אומר "פאקלאס", כשסרנגה נותן לי כיף, ניצן התותח, הצוותים שליוו אותנו כל השנים, לקבל מושמושים, להכין מושמושים, מקיא"ה, התיידדויות חדשות פנימיות, לעשות הכול רק לא להידפק, כפיתה חזקה, כתובות אש, קיבוצים חיוביים, טבע, שוטי הנבואה ועוד רבים, מאיות, מאיות עם בונוס, חידות היגיון, חידות לוגיות, קומיקס, פסטיבל הקומיקס בסנימטק, כשסומכים עליי ונותנים לי אחריות, כשמישהו אחר יו"ר, לעזור ליו"ר, חניכים חמודים, נסיעות באוטובוס בצחוקים, להיות במרפסת שכב"ג, הטריבונות, לעבור במחסן, לראות סרט עם אנשים, הבית של ניקה, ניקה, הדסה, מרשמלו, פונדו שוקולד, הדג נחש, מרסדס בנד,לדבר על מוסיקה, להתקלח אחרי חול בשיער, היקרבות לשכב"ג, שכונת האירוסים, שמורת האירוסים והצוק שלה לים, הטיילת של נתניה, פסלי החרסינה ליד הטיילת, עוזיאל שליד השבט, תנ"ך, החאקי שלי, הארנק שלי, מחברות מסודרות, ניקיון, המגירת מושמושים שלי, מדריכים משקיענים, רוחמה פלטה, שטוחע, המסנג'ר שלי, לכתוב על הקיר של מישהו בפייסבוק, יום העצמאות, הנייר טואלט התמים שליד המחשב, מצלמות, לצלם, מגנטים, רגעים יפים של אחווה, מסדר הנהגתי במחנה, קירבה, הקרבה עצמית, למצוא דרך להשתחרר ממלכוד, מרץ וכוח, המשפט אם תרצו אין זו אגדה, ציונות, מצעדים עירוניים, רוק, אנד, רול, שוקולד, מקס ברנר, להתמודד, כשנופלת לי אבן מהלב, התערבויות, משחקי קופסא, אסיפת קרשים לל"ג בעומר, פעולות בעיר, להתקלח ולאכול אחרי טיול בצופים, להוריד את הגרביים אחרי הטיול ולהבין כמה נהנתי, מורות מפנקות וזורמות, CSI- ההבנה, העמקה, הארה כמו של ישו.
יש עוד מלא,
אבל כוח אין.
תתמודדו.

מוכר הבייגלך

הדג נחש עושים היפ-הופ ציוני!

סופר-מדריך.

daniel oshri יום 11 יוני‏ בשעה 22:28‏
עם כל הקורס הדרכה המטורף שעברנו השנה,הרגשתי שאין מצב שאני לוקח הדרכה. אמרתי לעצמי שזה גדול עליי, שחניכים שלי לא יהנו, שלא יהיה לי זמן להשקיע בזה עם כל הבגרויות והאוניברסיטה והחרטות האחרות שלי.אבל, היום היה היום ירוק. והוא היה אדיר. החניכים לא הפסיקו להגיד לי כמה הם נהנים ואחרי שני משחקים כבר חיבוקים ודיבורים כאילו אנחנו מכירים 3 שנים. כל הדעה שלי על הדרכה ועל העתיד השתנתה לגמרי אחריו היום. וכמובן שהרבה מזה בזכות אחווה וגם בזכות שטוחע, אבל הכי הרבה כמדריך בעתיד (אני מקווה!) אני לוקח ממך.

אתה תותח ואין עליך!

roey ben tora יום 12 יוני‏ בשעה 02:42‏
אושרי באמת שריגשת אותי אני לא צוחק עכשיו ואני שמח שלקחת ממני את הדברים הטובים שבי ואתה תותח על ולמה נראה לך אתה חושב שהייתי נותן לך לא להדריך שנה הבאה תאמין לי שזה רק נראה לך שאין לך זמן אתה לא מבין אפילו כמה זמן יש לך פנוי ואתה אפילו לא מודע לגבי הקיום שלו.אני שמח שנהנית היום ביום ירוק ואני שמח שזה גם גרם לך לשנות דעה כי ככה זה הדרכה עובדים קשה ומשקיעים ואז בסוף מקבלים תגמול שאין שני לו באמת

לילה טוב חמוד חולה עלייך

הכדורים שוקולד יצאו יותר כמו מילקשייק שוקולד,

ובסיכום נשארו רק ארבעה כי כל השאר נרשמו למחנ"ק וישר הלכו הביתה,

ואפק לא היה יכול לאכול את התפוצ'יפס כי הוא משתגע מקצת סוכר

אבל בסוף הפעולה הם ניגשו אליי ואמרו לי, "אושרי נהנתי בטירוף. אתה ה-מדריך! אנחנו רוצים שתג'בנק אותנו במחנ"ק."

"אבל... אבל אין ג'יבנוק במחנ"ק."

"אוף נו מהההה"

יום ירוק 2010-

טבעי שלא תשלוט בעצמך.

והדרכה?

איך בכלל העזתי לחשוב שלא.

מוכר הבייגלך

מחנה קיץ 2010- כי מי שלא שם- יהיה שם!!1

אולי תלכי?

כי זה מכבר,
זה כבר נגמר.
אולי תלכי?

אני סיימתי לאהוב אותך,
עכשיו תלכי.
את מיותרת,
את לא מבינה,
שכאן את לא נשארת.
אולי תלכי?

זה מיותר כל העניין הזה שלנו,
תלכי תלכי.
מתי תלכי?"
(מרסדס בנד, אחד השירים היותר טובים שלהם.)

unlike.
כשאני לא מסיים לקרוא ספר, כשהדבר האחרון שנשאר בצלחת הוא הדבר הכי פחות טעים שהיה, עיכובים, דחיות, ביטולים של דברים מהנים, מקלחת, לקום בבוקר בידיעה שיש בי"ס, לקום בבוקר בידיעה שלא מדובר ביום שבת, סימה מלכה, לימודים הגורמים לסבל, כאב, אוכל שרוף, נוה מגן, עיוותים מוזיקליים, פופ, מזרחית, דודו אהרון, כשאני מגיע ראשון לשבט, מחניים עם שכב"גיסטים, חיבוקים לוחצים, כפייה, ציפייה למשהו שבסופו של דבר לא מתקיים, דברים מקולקלים, קיץ, דלקת אביבית, תרופות, תורים בבתי מרקחת, פיח ועשן, ת"א, שאלות חסרות תשובה, חרטוטים שמתיימרים להישמע חכמים, מריחות, חפירות, מחשבים, פיזיקה, הסבר לקוי במתמטיקה, להוריד את הזבל, מגבת רטובה שיש צורך להשתמש בה כרגע, להיתקע עם הבוהן בשפיץ של השולחן, את ההנהגה, השמדת טבע, פולג, כאלו שבטוחים שהכול מגיע להם, כאלו שלא יודעים לפרגן, כאלו שלא מודים באמת גם כשהם יודעים שיש טעות בידם, שהשיער של השטיח שלי מתפזר בבית, פגרי חתולות, רגעי אובדן, דיכאון, פרידות, מסדרי דמעות, כשלא נותנים צ'אנס, דם, זריקות ומחטים, כדורי-תרופות לבליעה עצמית, רופאי שיניים, ה"שואב-רוק" של רופאי שיניים ושער האיבזור הנלווה, הירחקות מהשכב"ג, כשמזלזלים ברמת הצופיפניקיות שלי, להיזכר בתקופה יפה ולקלוט שהיא עברה, קשרים במסנג'ר, מש"צים, אנדרטת הנח"ל, בי"ס, שיעורי בית, כשצריך להתכונן למבחנים, של"ח, ספירות לאחור, גרביים נקיות מדי, נעליים חדשות, חצ'קונים, איבוד מושמושים, מגנטים שלא מתמגנטים, העובדה שהמסנג'ר שלי לא עובד, הינתקות ממסלול, ציון נמוך, השקעה שלא שווה כלום, אנשים שלא שווה לעבוד עבורם, בומים, הבהלות, מעליות קטנות, מעליות בלי מראה, לעלות במדרגות, את הגשר שלי, פופקורן בשיניים, כשהפופקורן נשרף במיקרו למרות ששמתי בדיוק 3:00 דקות, תקתוקים לא פוסקים, את הכרז שאומר "תודה" במחנ"ק, אפליות אסורות, העדפות, מהומה על לא מאומה, ריצה, מחסור באוויר, לחשוב מה קורה למישהו שנקבר חי, להתחיל לראות CSI אחרי הדקה השלישית, לחפש במילון אנגלי-עברי באמצע מבחן, google translate, אנשים שמעדיפים את בורגוס על בלאק, דגים, אורז דבוק, אורז שנראה יותר כמו פירה מאשר אורז, לצבוע אבנים, חוסר התחשבות ללא סיבה, כשאני מבקש משהו ולא נותנים לי אותו בעילה שהיא לא מוצדקת, האמריקאי במדפסת שלי, מוש בן ארי, דרכים חשוכות מלאות פדופילים ומסוממים, עומס בנוטיפיקיישנס, כששולחים לי משחק או משהו בפייסבוק, חדר הארונות של ההורים שלי, שום, ריח רע, בידוד, להינעל בשירותים ציבוריים, כשלא עונים לי לקריאות עזרה כשאני ננעל בשירותים ציבוריים, הסנטר, ג'ינסים צמודים, לאבד חולצת צופים, לא לקבל חולצת צופים, כשמתכננים יציאה שכבתית והיא מתבטלת, יציאות שכב"ג, קושי בבניית פעולות, קור, חום, שבקקטוס שלי יש נמלים, כשאין לי עניבה, להתגעגע לתקופת-סינסינטי, דיסטנס, דיונים לא מוצלחים, אנשים בשכבת ניצנים, ארץ נהדרת, האמירה שמועדון לילה פחות טובה מארץ נהדרת, עיניים בוהות, היתממות, פיסוק, כשאני לא מצליח לצייר את מה שרציתי כמו שרציתי, כשאני לא מצליח לכתוב את מה שרציתי כמו שרציתי, כששואבים לי אבק ליד האוזן, קלטות ילדים, ניקולודיאון, ג'טיקס, ערוץ 11, כשה-VOD לא עובד, שנגמר הפופקורן בקולנוע עוד בפרסומות, פיפי באמצע סרט, כשנגמר הנייר טואלט ואתה מגלה את זה מאוחר מדי, אבק, כשמגרד לי בפרצוץ ואני לא יכול לגרד כי אני מסתפר כרגע, טיפות על הפרצוף, להחליק על התחת, זיהומים בשוקת, ביוב, בכי של ילדות קטנות, סיגריות, השמדת-טבע, איבוד-צמידים, כשהתורן במחנה קיץ לא עובד, את העובדה ששמיניסטים עוזבים, בכי של ימי צופה, אש בעיניים, כשהסרט נתקע בדקה 72 ב-megavideo, כשאני לא מצליח לצייר את המורטל קומבט, חרקים ריריים, מעיכת נמלים, SRNB, טריגונומטריה, נוסחאות כפל מקוצר, כשאני קולט שיש עוד בגרויות בעתיד, חוסר-הצלחה, את הפרפקציוניסטיות שלי, כשאני לא מצליח להסביר ולבטא את עצמי ואז קוטעים אותי באמצע, מסדרים שהופכים לסבל מתמשך, שעון יד, זיעה, כשאני מעיף ריס ואז קולט שיכולתי לבקש עליו משאלה, כשנופל לי משהו, כשנופל לי משהו ומתפזר לכל עבר, מוגלות, להיות בבית יותר מדי, כשאני לא יכול להשתין מסיבה מסוימת, מקלחות במחנ"ק, להיות בתוך שירותים כימיים, נקודה פסיק (;), אנציקלופדיות כבדות, כשמדברים על משהו שאין לאותו אדם מושג בו, כיסי אוויר במטוס, לחץ זמן, עומס, כאבי ראש, כאבי בטן, התחושה שאחרי הקאה, סנטרים כפולים, כשהסנדביץ' בבית ספר מגעיל, סנדביצ'י טונה, שיעורי ספורט, שמש, יותר מדי מלח, יותר מדי סוכר, קפה- בכל צורה שהיא, כשאני לא מוכן לאיגלו שלי אבל אין לי ברירה אחרת חוץ מלהגיד "כן", כשאני שם טיפ באיגלו ולא אומרים "טיפ! טיפ! עולההה!", מורל חלש, שנאה בין שבטים, רשימות שמסודרות לאורך, חלוקה רבה מדי לפסקות, אבחנות בדקויות, צמצום עיניים, כשמשהו טוב נגמר, תחושת ריקנות.

במצב רוח יותר נחמד,
אעשה רשימת Like.

מוכר הבייגלך

10 ימים לסיום הגיהנום. ומחר יום ירוק!

אני כבר בן שמונה.

לא מעשן, ומאד איכותי."
(אני- יוני בלוך.)

יוני מאד רוצה להכיר אותך
הוא ישמח לקבל את הטלפון שלך
יוני מאד רוצה להכיר אותך
הוא ישמח לקבל את הטלפון שלך.

אני לא יכול לשים את האצבע על הנקודה המדויקת שזה קרה.
אולי, אולי כשהצופים התחילו לתפוס נדבך רציני בחיים שלי. כשהצופים התחילו להיות המשמעות שלי, מה שאני והדבר שאני הכי אוהב לעשות. אולי ברגע הזה התחלתי לפאר דבר אחד ולהזניח אחרים. להזניח קריאת ספרים, להזניח ציור, להזניח את הלימודים מדי פעם ואפילו את המשפחה שלי. הברזות משבתות-משפחתיות בשביל פעולות, היעלמויות מטיולים עם ההורים על מנת להגיע ליציאות שכבה והעדפה של דבר אחד על האחר. אולי, אולי מאותו רגע, או או תקופה, חלה איזשהי הדרדרות ביחסים ביני לבין ההורים שלי.

ואי אפשר להשוות את זה ליחסי ילדים-הורים אחרים, לטוב ולרע. אני רואה בני נוער שמקללים את הוריהם, מאחלים למותם, מקווים ללכת ולגור עם חברים ולא להיתקל בזוג הקשישים לעולם. אני רחוק מזה שנות אור: אני אוהב אותם ומעוניין בקרבה אליהם (?), אבל קצת קשה לי לשמוע את הנאומים החוזרים ונשנים, את הויכוחים המטאפוריים והצעקניים על כולם ואת התחושות שמלוות עם כל זה. אני כבר עייף מזה. הרבה פעמים אני מסתכל סביבי ואומר לעצמי, "אתם, הורים יקרים, צריכים להגיד לי תודה." תגידו תודה, כי זה לא מובן מאליו שאני נמצא רוב שעות היום בבית בזמן שאחרים משוטטים ברחובות ומשחקים בנשק מהמרכולית או גונבים ממנה. זה לא מובן מאליו שאני מתקשר ומדבר איתכם, כי יש אחרים ששולחים את עצמם לישון אצל חברים או מסתגרים 24/7 רק כדי לא להיתקל בפרצוף של הוריהם. זה לא מובן מאליו שאני מצליח בלימודים ושוקד כדי לבוא ולהגיד לכם "קיבלתי 100 במתמטיקה", בזמן שאחרים שמים זין ולא לומדים למבחנים או מכינים שיעורי בית. זה לא מובן מאליו.
אז נכון, זה גם לא מובן מאליו שאתם מממנים לי צופים, פלאפון, לימודים בכיתת מצוינות, אוניברסיטה, מחשב ודברים כאלו ואחרים. אבל... צריך הערכה מהצד השני. ואפילו, אם היה מדובר בריבים רק איתי, הייתי עוד מחפש מה דפוק אצלי בנוסף לכול. אבל הריבים זה עם כל הילדים בבית הזה.
די.
תניחו לי,
תנו לי לנשום,
תפסיקו לצעוק.
אני עוד אמצא את עצמי רחוק מפה (ואני מסוגל להסתגר בשבט, עכשיו כשיש לי מפתח).

"ובשבילי את מגדלור,
ואני כמו סירה בים.
רק את יכולה לעזור לי,
היחידה בעולם."

מוכר הבייגלך

My Father Roared!

ג'וני מדבר אתי על אהבה.

יושבים כאן במרפסת.

הוא נותן לי הרגשה טובה-

בטון דיבור הכ"כ אופייני

הזה המהוסס

אני יוצא נקי כזה,

בשעה שהוא נכנס."

(ג'וני- אריק ברמן).

ברוכים הבאים לחלק השני בסדרה "החברים של מוכר הבייגלך". אחרי שבפעם שעברה הכרנו את ניקה, כתבנו לה את זה בפייסבוק וקיבלנו מכתב ארוך ומרגש, הפעם אנחנו מתחדשים.

הבלונדינית!
סתם נו. יש בהדסה הרבה יותר מסתם בלונדיניות. יש לה בעיקר תמונות איתי, למרבה הפלא. ואני לא הטיפוס המצטלם, אז זה מפתיע.

טוב, האמת שיש עוד חוץ מהשתיים הללו, אבל אין לי כוח. לא סתם הדסה אוהבת את "מישהו לרוץ איתו" ולא סתם זה משהו שמאפיין את הקשר ביננו. אפשר לנתח את הדמות של תמר מהספר (והסרט) מפה עד מחרתיים, אבל הדברים העיקריים שבולטים בה הם הכנות, ההתחשבות באחר, האכפתיות, הרגישות, הנפלאות והטוהר של הדברים שיוצאים מפיה. לרוב גם הנכונות שלהם.

ובכלל, יש בסרט הזה מוזיקה כ"כ טובה.

התכונות האלו הן התכונות שמאפיינות את הדסה מאד. צריך לתת חשיבות רבה לדברים שיוצאים מפיה, כי תמיד (תמיד.) הם מלווים במחשבה מעמיקה קודם-לכן. לא קיימים הרבה אנשים כאלו- כאלו שיחשבו שוב ושוב לפני שיגידו משהו, כאלו שישננו את המשפט שיוצא מפיהם כדי לוודא שהוא לא פוגע באדם שאתה מדבר איתו או רומז על איזשהו משהו לא נעים כלשהו. האנשים האלה מתחשבים, רגישים ואכפתיים.

הדסה כזאת.

"נכון את יודעת, כ"כ משגעת.

ולפני שאת בורחת בואי בלי פחד,

קחי אותי ככה."

יודעים מה? אני אפרוש עכשיו.
קשה לי לתאר את הדסה. בכלל, קשה לתאר חברים. במיוחד כשיש בכל אחד מהם ייחודיות גדולה כל-כך, בייחוד כשהם מכילים תכונות ואופי שקשה להעביר את הרגש שהוא מעביר בי במילים.

היא חזרה פתאום, הנה היא בבית.

מוכר הבייגלך

תן לי רק דקה לנשום, באת לי כ"כ כ"כ פתאום.

"Fireeeeeeeeeeee!"

"שבט" (תמונה לא ברורה, אבל ניחא).

"בזק"

כתובות אש- יום צופה 2010

עבדנו על זה יחד,

שקדנו, השקענו, הזענו, נשרפנו, התעייפנו,

אבל בסוף הצלחנו. זו הייתה אחת מכתובות האש היפות שהיו בשבט.

וזו הייתה רק הועדה שאני הייתי אחראי עליה.

שכבת אחווה אימפריה!

מוכר הבייגלך

חופש שבועות בול במקום.

אתה עודך צעיר.

תקוע בגוף מגודל."
(אם לא היום אז מחר - יוני בלוך.)

המצעד הגדול של מוכר הבייגלך, מוכנים?
המקום ה-7: ספרים. וחבל. הארונית שלי מלאה בספרים נהדרים. בזמן שילדים בגילי קראו את "ג'ינג'י" אני כבר טבעתי בעמוס עוז ודוד גרוסמן. אני אוהב לקרוא, אני מרגיש בוגר ונאור יותר כשאני קורא. אבל... אין לי זמן. אני חייב למצוא לעצמי זמן- הקריאה עושה לי טוב. מקום 7 זה נמוך מדי.

המקום ה-6: טלוויזיה. זה נשמע פתטי וכשהורים כועסים על הילדים שלהם זה בעיקר בגלל העובדה ש"אתם יושבים יותר מדי זמן מול הטלוויזיה ולא בלימודים". לפעמים שוכחים כמה טלוויזיה נכונה יכולה להיות איכותית. אפשר להעביר דרך המסך תמונות, רגשות, מידע, הבנות, תובנות. קחו את אבודים לדגומה.

המקום ה-5: מוזיקה. בלי זה לא היה... היה. לא היה כיף, לא היה מרגש, לא היה מעניין, לא היה מפעים. מוזיקה, על כל גווניה, היא פעמים רבות תמצית החיים. יכול להיות שיש לי טעם רע בהרבה דברים, אבל תודה לאל- את הטעם במוזיקה שלי אני מעריץ: מרסדס, יוני בלוך, אריק ברמן, היהודים, הג'ירפות, שוטי הנבואה, מטרופולין, אהוד בנאי, אביתר בנאי, אריק איינשטיין, מוניקה סקס, הביטלס ועוד ועוד.

המקום ה-4: ציור. זו תרפיה לנפש. אני כ"כ נהנה לצייר, לשבת מול השולחן, עם עיפרון ואיזה צילום עם זוויות ותנוחות גוף מעניינות... ולצייר. אני לא מתכוון לוותר על הקורס ציור החדש. הוא עושה לי טוב. הימים עמוסים, השבועות לחוצים, הזמן מתקתק, אבל לצייר במשך שעתיים וחצי שבועיות עושות לי טוב. אולי אני גם אנסה להתקבל לתלמה ילין, רק בשביל לראות מה אני שווה, אם בכלל.

המקום ה-3: אוניברסיטה. כך זה היה לפחות השנה, אני בספק אם אני אמשיך את זה שנה הבאה. תמיד ידעתי להפריד בין חינוך פורמלי (בעעי"ס) וחינוך בלתי פורמלי, כמו בצופים. ידעתי איפה אני נהנה ורק מחכה לפעמים הבאות וידעתי איפה אני ממש... סובל. סובל. האוניברסיטה הייתה אחת מחוויות הלמידה היותר טובות שהיו לי. מי ידע שלמידה כזאת יכולה להיות כיפית?

המקום ה-2: בי"ס. יש אנשים שיתרוצצו מיום עבודה לפעולה לישב"צ כשיש להם בגרות למחרת, כי... מה לעשות? הבי"ס נמצא אצלהם במקום ה-45. אז אבאמא, תגידו תודה. תגידו תודה שהלימודים חשובים לי. אני מסתכל על אנשים סביבי שעושים את כל מה שעולה ברוחם בהקשר של הלימודים ובשבילם זה בגדר המלצה. אני משקיע, אני עובד, אני לומד וזה שווה את המאמץ- אני מוציא ציונים טובים.
אז באופן חד פעמי זה מתנגש לי עם צופים, תרפו קצת. תגידו תודה.

המקום ה-1 והנוצץ: צופים. ואין צורך להוסיף מילה.

זהו סדר העדיפויות שלי, אבא ואימא, ואם הוא לא נראה לכם- אתם בבעיה רצינית. לא אני.
יודעים למה? כי זה לא הולך להשתנות.

"הרגלים רעים לא משתנים. לעזאזל...
כל מה שבא לי,
זה לעבור את זה.
שכחתי כמה להרגיש זה כואב."

מוכר הבייגלך

13/05/10 22:28• באמת יצא יפה והיה גם כייייייייייף :]]] - ורוית ארזו

את יודעת איך זה, כשאת איתי.

כשאת איתי- אני רוצה למות."

("כשאת איתי אני רוצה למות"- יוני בלוך.)

יש היגידו שממבט זריז על החברים של X, אפשר לקבוע ולאבחן את אופיו של X עצמו.

יש היגידו מנגד שזה חרטה גמור, אבל אם אני דומה לחבריי, אני מעריץ את עצמי.

אפשר להגיד שיש לי טעם חרא במוזיקה, בלבוש, באתרי אינטרנט, בעיצוב, בציור, בבחירת צבעים, בבחירת מסלולי ומגמות לימוד, אבל בחברים... בחברים יש לי טעם טוב.

לכן, חשבתי שמן הראוי להקדיש פוסט או שניים לחברים המדהימים הללו. ייקח לי נצח לתאר בכתב את תכונות האופי הנהדרות שלהם, לכן אעשה את זה בחלקים.

קבלו את חלק א' מסדרת "החברים של מוכר הבייגלך":

הרוסיה!

לא סתם בחרתי להתחיל ברוסיה, ניקה. היא פשוט בת-חווה הכי מדהימה שפגשתי. הכי. היא ראויה להערצה, מהווה כוח גדול שאני יכול רק לשאוף להגיע אליו. אם כל האנשים בעולם הזה היו כמוהה, היה לנו הרבה יותר טוב פה.

"עשית לי ת'מוות, עכשיו גם גרמת לי לבכות... תהיי אלוהים נחמדה" (אלוהים נחמדה- יוני בלוך).
אני יושב פה מול המחשב ומנסה לתאר את ניקה במילים.
"אל תקטפי לי את דבי, אני לא עשיתי לה שום דבר רע. תהיי אלוהים נחמדה."
"אם את לא מסוגלת, אז לא. אם את לא מפחדת, אז לא. אם את לא מתמשכת, אז לא."
אני לא מצליח לתאר את ניקה במילים, אני גם לא מצליח לנסות ולחשוב. השיר הזה קוטע לי את חוט המחשבה ואולי הוא מתאר בצורה מדויקת את התחושה שלי לגביה. היא... אלוהית. ממש. זה נשמע גדול ופתטי. עם זאת, היא פשוט בן-אדם מדהים. היא... היא יכולה לעשות לי את המוות, לגרום לי לבכות, לגרום לי לשמוח, לאהוב אותה בשנייה, להיות מאושר על הרגע שבו הכרתי אותה, להודות לפורציה שהביא אותו למשפחה שלנו. היא יכולה להעלות בי כ"כ הרבה תחושות בו-זמנית ובזמן קצר כ"כ.
אני שוכב על המיטה של ניקה. היא שוכבת לידי. אנחנו מביטים בתקרה, בקירות הירוקים שלה, בגלשן שלה, במערכת התופים העצומה שלה, בשטיח הלבן הפרוותי שלה. היא מספרת לי על רני, על אהבתה לאחווה, על שנאתה לניצנים. היא מספרת לי על החברים הערסים שלה מלבוביץ', היא מספרת לי על תחושותיה כלפי הצוות וכלפי העתיד. כלפיי. היא שואלת מה אני מרגיש ולי קשה להסביר. אני מוותר, כי במילא לא אצליח לבטא את עצמי כמוה, קם מהמיטה, שם את השיר שמתאר את תחושתי ביוטיוב וחוזר לשכב לידה. אני כותב לה מכתב, אני מסביר לה את התחושות שלי. היא כותבת לי מכתב, מספרת לי כמה היא אוהבת אותי ומרגישה ששיניתי אותה. ואני, אני לא מצליח להסביר לעצמי ולה כמה היא שינתה אותי. בכלל, יש שיגידו שאדם לא משנה אדם, אבל כשאתה חלק מקבוצה כזו אהובה וכשאתה חבר בתנועת הצופים, אתה מבין את עוצמת היכולת לשנות. ניקה שינתה אותי. לטובה, כמובן.
הרוסיה הקטנטנה הזו, אוהבת מרסדס כמוני, נתנה לי להתפרע במטבחה עם שוקו ומרשמלו, העלתה לפניי את קסמה של הקטורת, גילתה לפניי את עצמי. עצמי חדש, וטוב יותר. עצמי שאני אוהב יותר. בזכותה.
אחרי המשפט הבטחה בכיתי כי אני פוסית ואידיוט. ניקה לקחה אותי לצד בפעולה שאחרי, הצטלמנו ליד הג'ריקן המקולל ("הם... הם הרביצו לי!!!6%^#$%#") והיא הביאה לי מכתב. קראתי, בנשימה אחת. היא סיפרה לי שם כמה ההצטרפות לצופים שינתה אותה והאנשים פה מדהימים אחד-אחד והיא לא מסוגלת לתאר את התחושות שלה. היא הוסיפה ואמרה, באותו מכתב שנפרש על ידי שלושה עמודים בערך, עד כמה אני אחד מהאנשים ששינו אותה יותר מכול. כמה היא לא יודעת איך להודות לי על זה.
ואני בטוח שהיא לא מבינה כמה אני מרגיש אותו דבר עכשיו, לגביה.

מוכר הבייגלך

יו"ר בשנייקל בשטר.

tanA = sinA / cosA ו- cotA = cosA / sinA

מה נהיה ממני?
איך פעם הייתי חוזר הביתה, מנחית את התיק על הרצפה, אוכל משהו חפוז, רץ לשיעורי הבית, מסיים אותם ב-10 דקות ואת שאר אחה"צ מבלה עם חברים?

איך פעם הייתי מתכונן 2 דקות וחצי למבחן ומוציא בו מאיות, שוב ושוב ושוב?

איך פעם הייתי יושב בבי"ס, מביט בעיניים מעריצות במורה, לומד, שוקד, כותב ומשקיע?

מה נהיה ממני?

איך הגעתי למצב שבו היום אני חוזר הביתה, מנחית את התיק על הארון, אוכל משהו גדול, צופה בטלוויזיה, מתיישב על הפייסבוק או לעדכן את הבלוג המטופש הזה, הולך לצופים, חוזר, מגלה שיש לי ש.ב עצומים למחר ומכין אותם עד 00:00 בלילה?

איך הגעתי למצב שבו היום אני צריך לשקוד בלי הפסקה למבחן, כדי להוציא בו מעל 85, וזה רק אם אני לומד בכלל, מה שלא סביר למצוא אותי עושה?

איך הגעתי למצב שבו היום אני יושב בכיתה, מקשקש ציורים במחברת ומעתיק מדי פעם, בעצלנות?

מה אני מתבכיין לעצמי?

נמאס לי. נשבר לי.

כבר הגדרתי לעצמי את אותם הדברים מאות פעמים ואני ממשיך להתבכיין ולא להבין שאני עוד לא מדריך, כך שהזמן שלי עוד רב ושאני לא בתיכון, כך שאין לי 1000 בגרויות על הראש?

אני חייב להפסיק להתלונן, לעזוב את הבלוג הזה וללמוד.

אה, אבל אני בצופים.

מוכר הבייגלך

איזה כיף זה להוסיף לפה תמונות, גם אם הן לא קשורות בעליל.

אקורד מינור בשביל העצב, להדגיש שאין לו אף אחת...

אין לי אף אחת..."

(נפוליאון - יוני בלוך.)

מסיבת שנות ה-60 2009. חחח התכוונתי שזה מסיבה סטייל שנות ה-60, אבל היא התקיימה ב-2009 ו.. נו, לא משנה. אחווה אימפריה.

מחנק 2009

סמינר קיץ 2010

טיול פתי"ק 2009

פעולת פרידה מבעוקה- 2007 או 2008

מסדר דמעות 2008

מחנון חורף 2010- רשפיים סטייל

ים L ים 2009

טקס פתי"ש 2008

טקס נעורים- 2007 או 2008

טיול פתי"ש 2008

התנחלות שכבתית אצל הדסה- 2010

הפיכה לשכבה 2009

הבטח'ה 2009

ארוחת בוקר גדודית 2009

גם אם אשקוד על המחשב יומם וליל במשך חודש לא אצליח לאסוף את כל התמונות מכל האירועים הגדולים של אחווה, או לתאר על קצה המזלג את עוצמת החוויות ואת גודל הזיכרונות שיש לי איתם. וזה נראה כמו בכי מר, על תקופות עברו ועל סוף גמור. אבל... זה לא סוף, ובטח לא גמור. אני לא עוזב את השבט, ואני לא פורש. בסה"כ נכנסנו לשכב"ג. אני חושב שדווקא עכשיו חשוב לזכור שהשכבה מעל הכול. אנחנו לא נתפזר, אנחנו לא ניטמע, אנחנו לא ניעלם בין השכבות האחרות, אנחנו נישאר אחווה: חזקים, מגובשים, אוהבים. זה לא שאני עצוב, אבל רק ברור לי שאין לי אף אחת מלבד השכבה הזו. אף אחת.

אני בכלל לא אתחיל לנסות להסביר לעצמי את התחושות והמחשבות שההשכב"גות העלתה בי. אני גם ככה לא אצליח. זה מסובך מדי, זה מסורבל מדי וזה יותר מהכול- מבלבל. אבל גם את זה נעבור.

מוכר הבייגלך

על מי אני עובד? מה שכב"ג מה.

אבל כיוון שהיום-

אני עוזב את המקום
זה נשמע לי
מינימאלי
לפחות לומר שלום."
("נעים בחוץ", יוני בלוך.)

אני בסדר, באמת.
אני מרוצה מעצמי.

אני שומע מוזיקה טובה.
אני יו"ר כתובות אש.
אני אחווקניק.
אני בשבט בזק, בקרוב שכב"ג.
אני לומד בכיתת מצוינות ומוציא ציונים טובים.
יש לי חדר אדיר וכתום.
יש לי משפחה חמה ואוהבת.
יש לי חברים שאני אוהב מפה ועד להודעה חדשה.
אני מצייר... נחמד. אני עוד אשתפר.
התקבלתי למגמת אומנות בתיכון.
קראתי כמות נכבדת של ספרים בחיי, חלקם טובים וחלקם טובים מאד.
כתבתי כמה קשקושים שיצאו לי טובים בחלקם.
מדריכים וחברים הפכו אותי למה שאני היום, והם היו מופלאים אז אני מקווה שכך גם אני.
יש לי חאקי מאגניב מלא פאצ'ים.
אני מנהל בלוג מטופש שעוזר לי לסדר את המחשבות שלי.
אנשים אומרים לי פעמים די רבות שהם אוהבים אותי ומפזרים לי מחמאות.
כשאנשים לא מפזרים לי מחמאות, הם נותנים ביקורות בונות- כאלו שישפרו ומשפרות אותי.
התקבלתי ללימודים באוניברסיטה וכל הציונים שלי שם נעו בין 95 ל-100.
הייתי היום בים.
אני רואה סדרות טלוויזיה איכותיות: עספור, אבודים, נבלות, תמרות עשן, תעשה לי ילד ועוד.
יש לי כרטיס מוניות בארנק שלא הולך להיגמר בקרוב.
יש לי תמונה של שני עם כיפה, שפם, קמטים ושחורים מתחת לעיניים.
הדרכתי בסי"ס וכל האחווה אמרה לי שזו הייתה ההתנסות הכי טובה שהייתה.
הדרכתי חניכי צמי"ד מדהימים והרגשתי אדם הרבה יותר טוב אחרי זה.
יש לי צמידים שאני לא מוריד אף פעם והם מסמלים בשבילי דברים ואירועים חשובים.
השתתפתי בתחרות סיפורים ושירים של נערים ונכנסתי לספר שכלל את 60 המנצחים.
זכיתי במקום ה-1 בכל הארץ בתחום ציורים של מדענים במכון ויצמן.
אני לא מתרגש מכל דבר, אבל מתרגש כשצריך ובמידה הנכונה.
יש שיגידו שאני מצחיק.
אני אוהב לצלם ויש לי דווקא זוויות צילום מעניינות וטובות.
זה ככה זה אני זה. וטוב לי עם זה, היום. אולי מחר כבר לא.

"להתרסק אל הקיר,
לא כ"כ בא לי,
למרות שזה נראה לי
הפתרון הכי מהיר
לא שיצא לי לבדוק,
הקיר היה רחוק,
אבל בתור פתרון למוצא אחרון
זה נשמע לי אופטימלי,
לפחות הרעיון."

מוכר הבייגלך

מורטל קומבט תלת-ממדי עולה בלהבות ומסתובב תוך כדי. בחיי!

אולי זה יוני, ואולי זה אני.

"כשכולם יודעים יותר טוב ממך, מה עובר עלייך, מה קורה אצלך- אפילו המראה לא מוכנה לשקר באופן עקרוני.

יש רק אחד בעולם כולו שיכול לומר לך "כן" גם כשאת לא... אולי זה יוני, אבל אולי זה אני."

מוכר הבייגלך

אני יו"ר כתובות אש עם זוהר, יש סמינר מטורף עם השכב"ג וגיליתי את יוני בלוך מחדש. אז מה בכל זאת רע?

אל תפנה.

"שוב,
כמו מקיץ אל חלום,
מתחמק מן האור,
מגשש בין כתלי
החזון,
ערפילי כחלב,
כשל חולה מאוכזב,
המכווץ אישוניו-

אל תבכה- אני בוכה בשבילך,
אל תפנה- אני אצעד בשבילך,
עד כלות רגליי בחוליי,
עד אפול וגופי שבור,
למרגלות הנהר העכור.

שוב,
בהמיה רחוקה,
כמו עוד מוות בזוי,
הנסתר בסמטה שממול,
מנותק ואסור,
כטאבו על כתפיי
אם אותי תבקר

אל תבכה- אני בוכה בשבילך
אל תפנה- אני אצעד בשבילך
עד כלות רגליי בחוליי,
עוד אפול וגופי שבור,
למרגלות הנהר העכור.

אל הרוח,
אל המים,
אל האש,
כמו תפוח שרק מן העץ,
אל הדרך, עד אליך,
עוד לאופק,
כבת דמותך שהאיצה בי כדופק,

אל תפנה,
אל תבכה,
אל תכבה."
(ברוך פרידלנדר)

יש בעייתיות רבה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל,
העובדה שהתאריך כה קרוב ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, דבר שנראה לאנשים רבים כבעל ממדים נפרדים אשר האבל שצריך להיענק להם הוא שונה לגמרי,
העובדה שרבים אינם מציינים את "נפגעי פעולות האיבה" (והנה, אפילו שכחתי זאת לפני 3 שורות) בשם יום הזיכרון, דבר שבעיניי לפחות, נראה כחלק בלתי נפרד וחשוב באותה מידה אל מול הרוגי המלחמות,
הבעייתיות הזו.
אם נעמוד על האמת, קשה לי להתייחד עם היום הזה.
לצפות בסרטים ולהתרגש,
להאזין לשירים ולהזיל דמעה,
לשמוע סיפורים אישיים ולפתוח בי מחשבה עמוקה,
קשה לי. זה לא קורה לי.
אולי בגלל שאין לי שום קרבה מעשית לפעולות איבה או לשירות צה"לי, לא במשפחה הקרובה ולא בציבור חבריי. סביר להניח שאלו קצת מרחיקים ממני את החשיבות של היום הזה בעיניי, וחבל. זה רע לי.

אני מיד חושב על סיטואציות בשדה קרב, תחת אש-חיה,
או על קניון מרכזי והומה שמוכה ברגע אחד בפיצוץ עז וענני עשן אפור,
והסיטואציות האלו דווקא כן קרובות אליי.
אני בן 15. 3 שנים, 4 שנים בגג- ואני כבר שם. משרת, מגן, מביע.
סביר להניח שאני לא אהיה שם ממש בשדה הקרב, כי אני ככל הנראה יותר מוצלח בעבודה הומנית ולא פיזית, אבל כל החברים שלי- הג'ברים, החזקים, השריריים ובעלי הקוביות- יעמדו שם ויילחמו. הם יעמדו במצח נחושה אל מול האיום המעוניין למנוע מהמדינה שלהם ומהקרובים אליהם מלהמשיך ולהתקיים.
ואני, אני אחד מהקרובים הללו.
אני אחד מאלה שכל 22,000 ויותר החיילים נהרגו עבורו,
אני אחד מאלה שנשמר בעוד אחרים נפלו בשבי ועונו קשות,
אני אחד מאלה שיושב בבית ושותה כוס שוקו בעוד אחר קופץ בגופו אל הרימון בכדי להגן על חבריו,
אני אחד מאלה שמסתובב בקניונים עם חברים ועלול להיות בקרבת המחבל המתאבד הבא,
אני אחד מאלה שחבריהם והם עצמם חטפו מכה קשה כתוצאה מרצח של בני משפחתם בפיגוע כזה.
אני אחד מהם,
לכן אין סיכוי שאינני חש קרבה ליום הזה.
אני חש קרבה. קרבה גדולה וחזקה,
כחבל רחב המקשר ביני לבין ההרוגים, השבויים, הנפגעים, המשפחות הבוכיות.
אני יהודי. אני ישראלי. אני פה. ובגלל זה הדבר נוגע בי.

"אבות ובנים, סבתות ונכדים,
הלב של אימא מתפוצץ,
מי אשם לה,
מי יקבור את מי?
אבא בוכה על בן בוכה על אבא
אבא בוכה על בן בוכה על אבא."
(אביתר בנאי.)

הזיכרונות. ההבנה העמוקה שהזיכרונות-הפחדים-התקוות הם בעצם, בסופו של עניין, מי שאתה.

ואתה, מה לעשות, נוצרת פה, על האדמה הזאת, שספוגה בכל-כך הרבה דם מיותר.

טמטום-חושים.

בפרק 11 בעונה השישית של אבודים, צ'ארלי דוחף לפה שלו חבילת סמים שהוא רוצה להסתיר מאחד השוטרים במטוס, ובדיוק אז החבר'ה נכנסים לכיס אוויר וצ'ארלי נחנק עם שקית קוקאין בגרון. מצילים אותו והכול, אבל כמה שעות מאוחר יותר הוא מנהל שיחה עם דזמונד, ומנסה להסביר לו את רגעי ערפול החושים המוחלט שהתרחש, רגעים ספורים לפני המוות שהיה מתרחש ללולא היו מצליחים להצילו.
צ'ארלי משוכנע שהוא ראה אותה, את האהבה. רגעים לפני המוות,
כששקית קוקאין מפריעה לו לנשום.

צ'ארלי: "אני מדבר על אהבה מדהימה, עד-טמטום חושים. יודע איך זה נראה?"
דזמונד: "לא ידעתי שאהבה נראית כמו משהו."
צ'ארלי: "אני ראיתי אותה, חבר, ראיתי אותה."
(LOST, שמתקרבת לסיומה והיא מדהימה אעש.)

וזה.
זה בדיוק ההגדרה למה שאני מרגיש לשכבת אחווה: אהבה מדהימה, עד טמטום-חושים.
וכל זה, ההגדרה המפוצצת הזו, אמורה להתנפץ עכשיו אל מול ה...
שכב"ג?

מוכר הבייגלך

"לא קוקאין ולא LSD, אני מכור אלייך שכבתי! אחווה עולה עולה!"

משהו מת בנו.

כשאמות, משהו ממני, משהו ממני
ימות בך, ימות בך.

כשתמות, משהו ממך בי, משהו ממך בי
ימות איתך, ימות איתך.

כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו -
ומשהו, נשאר איתו

אם נדע, איך להרגיע, איך להרגיע
את האיבה, אם רק נדע.

אם נדע, אם נדע להשקיט את זעמנו (אם נדע להשקיט)
על אף עלבוננו, לומר סליחה.
אם נדע להתחיל מהתחלה.


אני שמח שהיום, כולו, הוקדש ללימוד ואזכור השואה.
בדרך-כלל אפילו את יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה מעבירים בשיעור מתמטיקה.
היום המורות השכילו לשוחח איתנו על דברים חדשים, להאיר את עינינו, להקרין בפנינו סרטים.
החשיבות העליונה של העברת המסר הלאה, הפכה לבעלת משמעות חדשה השנה.

אנחנו צריכים לדעת איך להרגיע.
אנחנו צריכים לדעת כמה הכרחי שנמשיך ונספר, נתעד, נכתוב.
השחור והאיבה המכסה את היום הזה, מגלה חלק עצום שמת בנו, בעם שלנו.
החלק הזה לא יחזור,
אבל החלק הזה יותר מראוי להיזכר.
ובגלל זה אני שמח שהיום, כולו, הוקדש ללימוד ואזכור השואה.

תודה.

אתה עושה את זה כמו אריה.

לא למדתי איך לבנות פעולה בצורה טובה יותר בטיול הזה.
לא למדתי איך להעביר פעולה בצורה טובה יותר בטיול הזה.
לא למדתי אילו תכונות מדריך צריך לסגל לעצמו בזמן דיבור מול החניכים,
ולא למדתי על ערכים ומתודות.
למדתי הרבה יותר מזה בטיול הזה. למדתי איך לגשת אל חניך, איך לשוחח עם אדם שבאותו רגע לא מעוניין ליצור קשר אתי או להמשיך במסלול. למדתי איך לרדת לגובה העיניים שלו ולהרגיש אותו.
להרגיש אותו,
להבין אותו.
זה סוד הקסם שבהדרכה,
ואת זה, את הסוד החזק והשמור, הבנתי בטיול הזה.
אני רוצה להדריך, אני צמא להדרכה- רק בשביל לקבל את החיבוק מהחניך הקטן, שיגיד לי, "אושרי, אני רוצה שאתה תעזור לי במסלול", "אושרי, נהנתי המון".

זה היה אחד הטיולים היותר-טובים שעברתי, בעיקר בגלל העובדה שמדובר בצמי"ד. חניכים שחלקם בעלי אוטיזם וחלקי בעלי פיגור שכלי, חניכים מיוחדים.
דווקא הקושי הזה, הוביל לתרומה הכי גדולה. לי ולהם. אני מסתכל על עצמי, על הדרכה ועל חניכי צמי"ד בצורה אחרת לגמרי עכשיו, בצורה הרבה יותר טובה.
אני צריך להעריך יותר את הדברים שיש בידי, כי הם לא מובנים מאליהם.
לא כולם יכולים ללכת לשירותים לבד,
לא כולם יכולים לעבור מסלול, גם אם הוא הכי פשוט בעולם, בלי שיחזיקו להם את היד,
לא כולם יכולים לעשות את מה שאני עושה. אני צריך להעריך ולהודות על מה שיש לי.
תודה שיש לי משפחה כזו חמה ואוהבת,
תודה שאני בן אדם חושב ומבין,
תודה שאני גר במקום נוח ונעים,
תודה שיש באפשרותי לממן לימודים, צופים, אוניברסיטה, אוכל.
תודה שיש לי את השכבה הזו.
היא הדבר הכי טוב שנמצא בידיים שלי,
הכי טוב.

מוכר הבייגלך

היום יום זיכרון מלא רגשות טעונים, ומחר סיום האוניברסיטה שמביא עמו מחשבות רבות.

ולי אין זמן לכתוב את כל זה אפילו.

מה שבא בא, מה שבא סבבה.

מה שבא בא, מה שבא בא

מה שבא בא, מה שבא סבבה

הלכתי קילומטרים לא שאלתי למה

שלושים ושש חודשים נתתי להם שמה

בסדר, עבר, אנ'לא עושה דרמה

רוצה לספר... כל העיר הזאת נמה

אני חלמתי חלום, ואני מחפש את הפשר

שבו אני המלצר, ואף אחד לא השאיר לי תשר

קופץ ראש לבריכה, אבל אין בה מים

ערום על הבמה וכולם תוקעים בי ת'עיניים

כשרוצים אומרים לי יאללה בוא

כשזה מגיע לכסף, פתאום הבוס לא פה

אף אחד לא ייתן לך מסגרת ביטוח

עד שהכסף לא ביד - שום דבר לא בטוח

כל כך הרבה התמכרויות שבא לי להקיא

קפה שחור סיגריות w.sex4free

מי אני מה אני מה, מה אני רוצה להיות

מנשק ת'יד וזורק ת'קוביות

חותך את החיים בלי לאותת

מסתיר סימנים שהולך להתמוטט

רציתי צמחוני בסוף טורף בשר

הבטחתי לעצמי לא לוותר על שום דבר

חשבתי איזה קורס כבר יסדר לי ת'קופסא

מוצא עוד תירוץ ונשאר על הכורסא

מכוון שעון לתשע - קם בתשע ארבעיים

מאחר שוב לפגישה - ומאשים את הפקקים

חולה על כדורגל - אבל לא רואה משחק

מלא חורים בשיניים - ואני דוחף ממתק

רוצה להיות שמח, אבל יוצא עצוב

הראש שלי קרח וזה נושא כאוב

רציתי ללמוד חמש שפות לפחות

בסוף אני לומד לעשות לי הנחות

בילויים, תענוגות, בחורות - לא חסר

בעצם חסרה לי אחת ומהר

אני לא צבוע, יש לי כושר הסתגלות

לא אני לא משוגע, אבל לא תזיק לי הסתכלות

מה שבא בא, מה שבא בא

מה שבא בא, מה שבא סבבה

קח את זה בקלות

לפעמים פושט קשה להיות אני

להרוויח אבל לא - להפוך לחומרני

רוצה לקנות הכל - בלי לשקוע בחובות

רוצה טלויזיה - אבל לא תפרסומות

לפעמים נראה לי קל לשתוק, לא לדבר

להביא סגנון אחר, לא למהר, לא לחלטר

רוצה להתחתן אבל לא להתבגר

רוצה לעשן אבל לא להתמכר

עמוק בתוך העשור הרביעי לחיי

ועל כל השאלות עוד עונה באולי

טוב לך? - אולי, רע לך? אולי.

מבסוט? אולי, עייף? אולי, רעב? אולי דיי!

אנשים בגיל שלי עושים הון

אני עושה ביד ממשיך לרטון

ח'ברה בגילי מנהלים את העולם

אני יושב מגרבץ שונא את כולם

אין לי כוח לקום, אין לי כוח לישון

אין לי כוח לטלויזיה, לדיסקים,לרדיו, לעיתון

קטונתי מלנסות לקלוט מה עלי עובר

לא בא לי לשתוק, לא בא לי לדבר

אנשים בגילי מצאו, אין לי כוח לחפש

אנשים בגילי עם דרייב, כנראה אין לי אינטרס

אנשים בגילי מתחילים להתרפק

ואני אוטוטו מתחיל להתפרק

מה שבא בא, מה שבא בא

מה שבא בא, מה שבא סבבה

קח את זה בקלות."

(ה-דג נחש.)

לפעמים זרימה זה טוב, אפילו נעולה.

אני מעריץ אנשים שיש להם את היכולת לקבל אנשים לביתם בדקות,

אני מעריץ אנשים שמקמבנים ומביאים דברים בלי יותר מדי דאגות,

אנשים שלא נוברים בעניינים וסידורים,

אנשים זורמים.

אז החלטתי גם, לזרום. ללכת עם העולם בכיוון שאני רוצה,

לקחת את הדברים בקלות, מה רע?

באיזשהו שלב לקיחת הדברים בקלות הפכה לשאננות מיותרת,

לדחיית שיעורים לדקה האחרונה בחופש (תוך אמונה שאני לא באמת מתכוון לעשות אותם),

לארגון הדברים בשניות האחרונות, כך שהם יוצאים כ"כ גרוע.

ניסיתי להעלים את קמט הדאגה מהמצח שלי,

אבל הוא רק מקשה עליי יותר. הוא עדיין שם.

רציתי שמה שיבוא, יבוא.

מה שיבוא, סבבה לי. ניקח, לא ניקח- לא כל חיי תלויים בזה.

אבל זה מדאיג אותי יותר משזה מזרים את חיי.

אוקיי, לקחתי את הדברים בקלות.

אבל אולי... בקלות רבה מדי?

מוכר הבייגלך

נו, מה. איך מתמודדים עם דבר כזה?

ובזמן שאת לא כאן, הפרח יהיה לי הסימן.

(שוטי הנבואה, שיש לי את כל שני הדיסקים שלהם!)

אני איש של אנשים.
אני לא אוהב את הבדידות שעוטפת אותי במעטה אפור,
אני לא אוהב למצוא את עצמי שומע מוזיקה לבד, אבל אני מוצא את עצמי בסיטואציה כזו,
אני לא אוהב לאכול פופקורן לבד, אבל אני אוכל כך בלי הפסקה,
אני לא אוהב לצפות בטלוויזיה ולהיאנח מהבדידות, אבל אני כן נאנח.
ואני לא לבד בכלל, יש לי חברים ואנשים מדהימים בסביבתי.
זה אני שבוחר להיות לבד.
ולמה, הרי לא קבענו שאני איש של אנשים?

"... כי אני רק אדם באמצע החיים, בדרך לשמיים.
ואת האישה שמשתוללת אצלי בדם,
שיווה לינגה-עצרי בשבילי ת'עולם כי אני בפיצוץ עצמי,
אש יוקדת אוחזת בי מפעם לפעם,
שבי פה ותקבלי פינוק מושלם.
טוב לך? כן, גם אני חם
מנשיקות שפתייך הרבות
אני משתגע
אני מתנועע
שותה ובולע."

מוכר הבייגלך

רודוס- כמה יפה, כמה שלווה.

אחווה יש רק אחת.

תזוזת המבט המחפש.
עוצמת הריצה.
חוזק החיבוק.
מהירות ירידת הדמעות.

זה ללא ספק היה אחד הרגעים המרגשים שלי במסגרת הצופים,
לראות אותם. לחבק אותם, לנגב את דמעותיהם של האנשים האהובים עליי יותר מכול.
אלו היו בסה"כ ארבעה ימים תמימים,
אלו היה בסה"כ גדודים נפרדים שמחולקים לאחוות,
וזהו זה, אין שום סיבה לגעגוע.

האהבה לשכבה היא סיבה מספקת לגעגוע.
אלו האחים שלי, זו האהבה היחידה שלי, זו המשפחה החזקה שלי.
הגדוד היה מעולה והאחווה הייתה מדהימה, המדריכה הייתה פגז וההתנסות הייתה ההדרכה הכי טובה שעשיתי עד כה. האוכל היה מעולה, האנשים מהשבטים האחרים היו מצחיקים, המורל היה בעננים והמסלולים היו נהדרים.
אבל הרגעים הקטנים האלו, בהם כל גופי נחנק ונשנק מעוצמת החיבוק.
המפגש החוזר הזה.

אחווה יש רק אחת, ללא ספק.

מוכר הבייגלך

ט'ינאינאינאי מלחמה!

שנינו בציור מקושקש.

"עכשיו, כשאדום ושורף בעיניים,
עכשיו, שנינו בציור מקושקש,
בלילה כזה טועם ת'שמיים
וירח מאיר כוכבים רחוקים אלף שנות אור.


ואת לידי אוחזת אלף ידיים,
אולי את רועדת, אולי זה מקור,
אל תחפשי משמעויות בשמיים,
בלילה כזה אני שלך."
(ג'וני שועלי.)

אני מתאפק כל פעם מחדש,
מתאפק מלגלות יותר מדי אהבה. זה כבר באמת מוגזם. זה כבר באמת מציף אותי.
החשיבות של השכבה הזו היא דבר אבסורדי, שלא עולה על שום דבר אחר בחיים שלי.
זה מדהים,
כמה רע ושורף לנו בעיניים,
כמו דוחפים לנו דיסטנס וסבל לפרצוף ואנחנו יחד,
כמה שהעלילה תהיה מקושקשת ומבולגנת, כמה שיהיה רועד וקר שם בחוץ,
אנחנו נאחוז ידיים. וזה הרבה יותר קשה להחזיק 40 ידיים בו-זמנית. ואנחנו עושים את זה. ובגדול.
אני לא צריך לחפש משמעויות בשמיים, מפה ועד להודעה חדשה,
אני צריך להנות מהרגע. להיות מוקסם מהעוצמה והפאר.
לא רוצה להיכנס לשכב"ג כרגע, לא רוצה. כיף לי ככה. טוב לי ככה.


זה הרגעים הקטנים האלו,
החיוך של שני אליי כשאני מעיף את המחבת מהתיק,
דן וקווין הולכים ומצחקקים יחד כשהם לא הכי מקורבים אחד לשני באופן טבעי,
ערימות של בנים ללא חולצה לובשים על עצמם את הציור שלי (שלי!$%$#),
ערימות של תיקים שהולכים... להנות בטיול הזה?
אני בספק.
אני בספק אם אצליח לשרוד 4 ימים, וזה בסה"כ 4 ימים, בלי לדבר עם חברי השכבה שלי.
אני אוהב את שכבת אחווה,
ואני יודע שאמרתי את זה ושזה חוזר על עצמה בצורה בנאלית אבל...
אני אוהב את שכבת אחווה, ואני מבין את זה יותר ויותר חזק, מיום ליום.

מוכר הבייגלך

אללה גדוד אריות וצוות לזוטא יש כרס!

מחר יהיה בסדר, בשבילי.

(שייגעצ, כי הגיע הזמן לחזור לתקופות עבר.)

כבר תכננתי מין רשימה של דברים נכזבים ומאכזבים שנכללים בחיי,
כבר תכננתי פוסט שלם שבו אמרר על גורלי הנורא.

אבל ישיבה עם גיטרה וחברים טובים, מספיקה בשביל לנער את הסיסטם, לשאוב את האבק ולהאמין לטוב ול"בסדר" שיהיו מחר. מבחנים, רפרטים באוניברסטה, לחץ זמנים ומורכבות צופית,
כל אלו נשכחו ממני בסוף השבוע הזה.
אני מתחיל מחדש, מלא מצבור כוחות, רענן מתמיד.

אני אוהב את שכבת אחווה יותר מאי פעם,
אה- סליחה, משפחת אחווה.
ואני מתכוון לזה.

"בדיוק כשאני מאבד תקווה, נזכרתי איך הגעת וידעת להוציא אותי בזמן,
בחצר בי"ס בהפסקה, אתה מחייך- הגעת ישר מהצבא.
כבר נהיה מאוחר, אחרי 19:30, אני לבד, בחוץ מחשיך,
ממש לפני שאני עף מהפסים, הרגשתי שאנחנו מתקרבים.
עם היד באוויר, ציירתי את החוף,
רוח ים, שני אחים,
כותבים שמות בחול,
מתחברים לגלים ולא רואים ת'סוף. עכשיו, עכשיו טוב."

מוכר הבייגלך

"אתם יודעים, הגעתי למסקנה. החיים שלנו ממש מעולים ואנחנו סתם מתלוננים על דברים לא חשובים".

ניתקתי ממסלולה, הלכה הדרך.

מצאתי דרך.
עכשיו ניתקתי ממסלולה, ניתקתי ממסלולה,
הלכה הדרך."
(ה-מרסדס.)

פעם עמדתי והתהלכתי על מסלול בטוח להצלחה.
ההצלחה בלימודים, במקרה שלי ובכיתה שלי, דורשת מאמץ. אם לא תלמד ולא תשקיע, זה פשוט לא יקרה. אני לא מאמין לילדים שטוענים ש"אנחנו לא צריכים ללמוד למבחנים, פשוט מגיעים למבחן ו... מצליחים."
אז זהו- שלא.
לא, לא מצליחים וזה לא עובד ככה.
לא תקבל במבחנים 100 אם לא תלמד לקראתם,
לא תקבל שבחים מהמורה אם לא תעשה שיעורי בית
ולא תזכה בסוף שנה לתעודה מחויכת שטופחת על הכתף אם לא תגרום לכך.
זה לא יבוא לבד.
ואני כבר מזמן ירדתי ממסלול ההצלחה הזה. מכורח המציאות, לא מרצון.
סדר העדיפויות שלי לא מעוות בכלל, אבל כן- הוא מציב את הלימודים במקום תחתון. שהייה עם המשפחה, למידה לאוניברסטה וצופים הם דברים שנמצאים בכמה ליגות מעל. זה גם לא ישתנה.

איזו תחושה נעלה זו השהייה בבית, כשכולם לומדים- ההברזה.
ההתחמקות מהסבל והשעמום בהתגלמותו,
הההתחמקות מהציונים הנעים בין 60 ל-70,
ומהררי שיעורי הבית,
ההתחמקות מהצווחות של המורות
ומהאנחות של עשרות התלמידים.
מנוחה מלאה, אני צריך לעשות את זה לעתים יותר קרובות.

ולא אכפת לי שניתקתי מהמסלול המוצלח,
אני אמצא מסלול אחר וכשארגיש שזה המסלול הנכון בשבילי,
אצליח שם.
בהתחייבות.

מוכר הבייגלך

יש! סמינר בשישבת!

כל מה שנחוץ.

זה רומן,
להעביר את הזמן,
ואם יתמזל מזלך
גם אהבה."
(אוטומוביל- יונתן רוזן, עוד אחד מהשירים השכבתיים.)




זהו זה, זה כל מה שנחוץ לי.
שכבת אחווה ולא יותר מזה.
שום כלום. אך ורק, לא אף אחד אחר.
שכבת אחווה.

הרמנו את זה.
האיחור לא משנה,
כי ניצנים לא הרימו מבנה שפעל בפורימון שלהם,
כי הספינה שלנו הייתה יותר טובה מהספינה של מצדה,
אבל היי- לא אכפת לי. זה אנחנו, זה העיקר וזה כל מה שנחוץ.
הספינה התנדנדה לה שם, בנוחיות, בנונשלנטיות מדהימה, כאילו לא עבדנו עליה כ"כ קשה. חניכים מחויכים, שכב"גיסטים מרוצים, אנחנו... מאושרים. אופוריה עצומה.
ואנחנו באמת משתפרים, אנחנו בונים לעצמנו איזשהו תהליך ארוך-טווח שכן, סרול, אני גאה להיות חלק ממנו. אני גאה בשכבה שלי ושמח על הרגע בו הכרתי אותם, כי הם ללא ספק הדבר הטוב ביותר שקרה לי.
אף אחד לא ידכא או יבאס אותנו,
אנחנו נגיד בפרצוף את כל מה שאנחנו רוצים,
אנחנו נגרום למהנדסים לאשר מבנים,
אנחנו נריץ שכב"גיסטים שעברו קורסי צופיות מפה ועד הודעה חדשה לגג החצובות,
אנחנו נשמח חניכים קטנטנים ונהיה מרוצים.

אל תגידו לי, "בלי השכב"ג זה לא היה עולה", כי גם בשכב"ג אפשר לספור על כף יד אחת כאלו שיודעים לעשות קשר מוט מסובך שכזה עם חבל סיירים ולהרים 100 קילו.
אל תגידו לי, "איחרתם בארבע שעות", כי מה לעשות, זה לא אשמתנו. אל תפילו עלינו דברים כי אנחנו עוד שכבת חמשושים קטנה ופעורה. אנחנו לא, אנחנו אחווה.
אף אחד לא יוריד אותנו.
זה התוצר שלנו, והוא הטוב ביותר שהרמנו עד היום,
אז אל תבאסו עם סיבות מצוצות מהאצבע.
משכב"ג בזק המהולל הייתי מצפה לקצת יותר.

כוסית, כוסית-על הספינה הזו, ואף אחד לא יגיד אחרת:

"אני רוצה לשחק במשחקים של השמיים, לעזוב את הרצפה ולא לגעת בינתיים, לשחרר את עצמי מהמשמעות, לעזוב ידיים- להתחבר לשטות." והנה, כשהספינה עמדה אנחת רווחה ענקית נפלטה מפי תוך תקווה לעומס פחות וזמן להשקיע בלימודים. אז חשבתי.

מוכר הבייגלך

היה לי ריח של מחנ"ק! ואז התקלחתי.